[rating=5]

אני לא מאמין שאני כותב את זה: "איבנוב" היא הצגה מושלמת. כמעט. שעתיים וחצי (כולל הפסקה) של צ'כוב, בעברית, בלי אף רגע משעמם, עם סצנות "אמיתיות" מהחיים ועם שחקנים שמתנהגים כמו בני אדם (ולא משחקים דמויות "רוסיות" קפואות), לא מדקלמים טקסט, אלא פשוט מדברים אותו, מרגישים אותו, חושבים אותו, צוחקים ובוכים איתו, נהנים ממנו. הפתעה.

"איבנוב", ממחזותיו הראשונים והפחות ידועים של צ'כוב, הוא, לדעתי, בין הטובים ביותר שלו ואולי הטוב ביותר. היופי שלו הוא בחוסר המושלמות שבו. צ'כוב כתב את "איבנוב" לפני מחזותיו הבנויים היטב – "הדוד וניה", "השחף", "שלוש אחיות" ו"גן הדובדבנים". צ'כוב הגאון כינה את המחזה הארוך והמורכב "קומדיה אנושית". אפשר להוסיף – קומדיה עצובה. גדולתו של צ'כוב, שהוא יודע לחדור לנפש האדם, לחשוף חולשות אנושיות ולעסוק בשאלות קיומיות, שנוגעות בכל אחד ואחת מאיתנו. צ'כוב נוגע בעצבים החשופים, מציף את הכאב האנושי ואת הסבל והבדידות של האינדיבידואל, שהחברה אינה יכולה או רוצה להכיל אותו.

אצל צ'כוב כולם ממררים לכולם את החיים, אף אחד לא מאושר, אין תקווה, הגיבורים הטראגיים (שזה כמעט כולם) חיים בתחושת החמצה, ואם יש כבר מישהו או מישהי שבאים מאהבה ורוצים לתת -יופיעו מיד אלה, שיקלקלו את החגיגה ויוציאו מהם את החשק לחיות. צ'כוב חושף את ב"איבנוב" את חוסר הסיפוק מהחיים, את הצביעות והשקרים, ואת הרדיפה חסרת המעצורים אחרי הכסף. ובעיקר מדבר על הצורך הנואש באהבה. צ'כוב אינו מרחם על גיבוריו, שנמצאים במשבר קיומי ומתקשים להתמודד עם המציאות. המחזאי יודע לעטוף את גורלם בהומור אירוני, שרק מדגיש את מצבם האבסורדי.

"איבנוב" (שם לא סקסי למחזה) הוא סיפור עשיר באירועים, עם תפניות בעלילה ועם דמויות רבות ומגוונות. איתי טיראן מגלם באמינות ובמופנמות את ניקולאי איבנוב, בעל אחוזה צעיר ומבטיח השקוע בחובות וברומן מחוץ לנישואים, יצור מסובך ומתוסבך, גיבור אומלל ודיכאוני, שאינו מבין מה קורה לו בחייו, אינו מסוגל להחליט ואינו יודע לאהוב ולקבל אהבה.

טיראן אינו כוכב ההצגה, הוא חלק מלהקה גדולה, שבה כל תפקיד מעוצב בקפידה – ועל כולם מנצח הבמאי ארתור קוגן, שמנגיש את צ'כוב לימינו, כולל סמרטפונים, מצלמת וידאו, קסדת אופנוע ומוזיקה סוערת (קוגן גם עיבד ותרגם את המחזה, יחד עם  טיראן). אפשר היה לוותר על כמה גימיקים, אבל לא נתעכב כאן על קטנות.

בין הנשים בולטת הלנה ירלובה בתפקיד שרה, אשתו החולה והזנוחה של איבנוב. ירלובה נפלאה בעצב שלה. אהבתי גם את סשה (דנה מיינרט), צעירה תמימה, שמאוהבת באיבנוב המבוגר ממנה. מיינרט שובת לב ומעוררת הזדהות ונראית כאילו יצאה זה עתה מבית קפה אופנתי בתל-אביב. עירית קפלן ואסנת בן יהודה בתפקיד שתי נשים גרוטסקיות עם ציצים גדולים ותחת ענק, עושות תפקידים משעשעים.

בולטים בהצגה גם גדי יגיל, שבכל תפקיד בתיאטרון מוכיח שהוא מוצלח יותר כשחקן דרמטי מאשר כבדרן בינוני. יגיל משחק את הרוזן יבלסקי והוא השחקן הכי מצחיק בהצגה. דודו ניב, בתפקיד לבדייב (אביה של סשה) – לדעתי התפקיד הקשה ביותר בהצגה, מנפיק משחק מרגש ונוגע ללב, ודמותו מעוררת הזדהות למרות הגזמות פה ושם. יואב לוי עושה עבודה טובה בתפקיד בורקין, ידידו של איבנוב. לא אמנה כאן את כל שמות השחקנים, כולם טובים, גם אלה שבתפקידים הקטנים. סטניסלבסקי כבר אמר "אין תפקידים קטנים, יש שחקנים קטנים" – וכאן כולם גדולים.

פעם ראשונה שאני צופה בצ'כוב עשוי היטב, שלא מבייש שום תיאטרון בעולם. צ'כוב ושקספיר הם אגוזים קשים לפיצוח בתיאטרון הישראלי, ובדרך כלל הנגיעה שלנו בתיאטרון הקלאסי מייצרת תוצאה משעממת ומייגעת. לכן הבימוי, המשחק והפרשנות ל"איבנוב" הם הישג שראוי לציון מיוחד. נהוג לחשוב, שקשה לבנות קומדיה אמינה מהכאב האנושי שמייצר צ'כוב – והנה מסתבר שזה אפשרי.

הדמויות ב"איבנוב" חסרות סיפוק ואהבה כפי שכתבתי, אבל קהל רב שיוצא מ"איבנוב" בתיאטרון הקאמרי מלא סיפוק מהחוויה שעבר ומלא אהבה להצגה ש"עשתה לו את זה".