פחות מחודש עבר מאז הכריז נתניהו על הקדמת הבחירות וכבר נדמה כי מדינת ישראל נשאבה דרך חור תולעת למימד מגביל, ויש לא מעט סימנים שזאת רק ההתחלה.

בשבועות האחרונים יו"ר הסוכנות היהודית לשעבר הספיק להצטרף לחד"ש, אלי ישי ביצע חרקירי באמצעות קלטת לוהטת בכיכובו של המר"ן, ה"חטיבה להתיישבות" – פרויקט הקולוניזציה הסמוי של ממשלות ישראל לדורותיהן – הפכה להיות משהו שכותבים עליו בעיתון ולפחות שתי מפלגות שלטון מרכזיות שוקעות בפרשת שחיתות מביכה כל כך עד שליברמן ואורי אריאלי נשמעים כמו טינאייג'ר שמנסה להסביר להורים שלו שיש לו דלקת עיניים ושהריח הוא בכלל מהקטורת.

ואם כל זה לא מספיק, אז בזמן שסטאס מישזניקוב מובא בפני שופט עם פרצוף של פדופיל ששלפו אותו מהשיחים, ציפי ובוז'י מסתובבים שלובי ידיים בשדרות רוטשילד ומנשקים תינוקות בנלהבות כזו שגורמת לך לשקול לזמן גורמי רווחה – כשברקע הממונה על הגבלים עסקיים עושה את הלא ייאמן ונכנס במונופול הגז ובאוסם כאילו התעורר הבוקר בבהלה וגילה שהשעון לא צלצל ושהוא מאחר לעבודה ב-15 שנה.

וביבי? ביבי נראה כמו מישהו שהפסיד בפוקר עם יד של ראויל פלאש כשהוא אול-אין.

רק לפני חודש וחצי נדמה היה שהכול הולך לפי התכנית: תעודד את חולי הנפש מהמפלגה שלך לסבך אותך במהלך חקיקתי שערורייתי שיכול להוציא אפילו את ריבלין שמאלני, תגבה את המהלך כלפי חוץ בזמן שמאחורי הקלעים אתה בולם אותו כפי שבולמים רכבת, בכך שאתה זורק את הדוּש ואת הצ'ילבה על מסילה, ותלך לבחירות כשאתה גם מבוגר אחראי, גם עושה-סדר אמיץ וגם יכול להאשים את הסמולנים בקטסטרופה המגחכת בממדיה שהיא תקופת שלטונך.

מה היה אמור להיות השלב הבא בתוכנית? רק לביבי פתרונים. מה שבטוח שהיא כללה אותו כראש ממשלה, פלוס מינוס חוק משילות אחד או שתיים ואולי, מתישהו, את פירוק הרשות וסיפוח הגדה במהלך מבריק של "שלום כלכלי" פוטין סטייל. מעבר לכך אין לדעת. באמת שאין. בעניין אסטרטגיות ארוכות תווך נתניהו מתנהל לפי עקרונות מכניקת הקוונטים – הוא מחזיק בכל הדעות המנוגדות בסופרפוזיציה עד שסוף הקדנציה גורמת לפונקציית הגל שלו לקרוס.

והנה, אף על פי כן, הבלתי ייאמן קרה. עוד לא ממש מדברים על זה בקול רם, אבל בפעם הראשונה במילניום הזה נדמה שאנחנו נכנסים למערכת בחירות שבאמת יכולה להווה נקודת הכרעה ולא רק תחנה נוספת על מסלול קבוע מראש. עדיין מוקדם לגבש תסריטים אפשריים, אבל בהחלט יש יסוד סביר לגבש לכל הפחות תחושת בטן שרומזת כי נפתח בקרב השיח הציבורי מן תאבון למשהו חדש. משהו שיש לו את הפוטנציאל להוביל לשינוי דרמטי במסלול המדיני, החברתי והפוליטי עליו החברה הישראלית צועדת בעשורים האחרונים.

זו כמובן אמירה מאוד מרחיקת לכת, וככזו ראוי לא ליפול לקסמיה בלי מידה ראויה של זהירות בריאה. ואכן, לו גורלנו היה תלוי אך ורק במה שהיהודים עושים, או לכל הפחות טוענים שהם עושים, היה ללא ספק פחות מקום לאופטימיות. אך מכיוון שהעולם כולו כמרקחה יצירתית במיוחד בשנים האחרונות, יתכן שעידן היותר-מאותו-הדבר של העשור וחצי האחרון קרב להגיע אל סופו, בלי קשר לפונקציית הגל של נתניהו ועונת ההמשך של "הסמויה" בכיכובה של פאניה קירשנבאום.

למי שחי כמונו בלבו של נחשול עשוי להג וקשקשת קולנית שהוא החיים הציבוריים בישראל, קל מאוד לפספס את הנקודה הזאת, אבל פלטות טקטוניות של ממש זזות מתחת לרגלינו ברגעים אלו ממש. הסדר הפוליטי הישן במזה"ת, שהיווה במשך יותר מחצי מאה את סיפור המסגרת בו קיומנו ההיסטורי התנהל, התפרק לחלוטין, וכרגע עומלת קואליציה רחבה שכוללת את ידידנו הטובים ואת אויבינו המרים ביותר על שחזורו.

כנראה שלא ילך להם, דברים כאלה אף פעם לא עובדים לפי התכנית, אבל כן ניתן לנחש שבשוך הקרבות אנחנו נראה מזרח תיכון מבוזר יותר, הטרוגני יותר, חמוש פחות ובעל תאבון גדול יותר לכך שיעזבו אותו במנוחה. עקרונית זה נשמע כמו חדשות טובות, או לכל הפחות סבירות, אבל יתכן שזהו אולי הסיוט הגדול ביותר של כל מי שניצב ימינה ממשה כחלון וחולם על כך שפשוט אפשר יהיה להמשיך בעסקים כרגיל עד תום בניית הבית השלישי.

על הרקע הזה גם צריך להבין את המהלכים האחרונים של אבו-מאזן בזירה הבינ"ל. להצטרפותה של הרשות הפלסטינית (או כפי שנהוג לכנותה בכל מקום מלבד ירושלים – מדינת פלסטין) לבית הדין הבינלאומי בהאג יש משמעויות מרחיקות לכת שמרבית הבוחרים הישראלים טרם הפנימו, ומסיבה טובה. מדיניות הווטו האוטומטי של בעלת הבית העולמית, החוסה על ירושלים כפי שהשכינה חוסה על עם ישראל, חינכה אותנו היטב, ובמידה מסוימת של צדק, לזלזל במוסדות בין לאומים ולראות בהם בעיקר זירה לקשקשת אנטישמית ורעות רוח אימפוטנטית.

לא קשה להבין את הקלות בה הרוח הישראלית גוזרת גזירה שווה בין מועצת הביטחון של האו"ם על שלל הצהרותיה והחלטותיה הריקות מתוכן, ולבין איזה בית דין בעיירה הולנדית שכוחת אל המאוכלס בעיקר על ידי גויים אשכנזים עם פאות מצחיקות.

אך המציאות לא הייתה יכולה להיות רחוקה יותר מכך. בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בדאן-האג הוא אחד ממוסדות השיפוט הבינ"ל המכובדים והיעילים ביותר בעולם. זו גם הסיבה שבגללה ממעטים הצדדים המעורבים בכתישה הדדית להשתמש בו בקלות ראש. היעילות שלו היא חרב פיפיות אמיתית לכל המבקשים ממנו סעד לצדק. בניגוד לסנטימנט הישראלי האוטומטי, מדובר בזירה בה יתכן בהחלט הליך של משפט צדק יסודי והגון יחסית, שעלול להמטיר ריקושטים על כל הצדדים המעורבים בדיון.

על מדינות וארגונים שמפרים את החוק הבינ"ל קשה מאוד להטיל סנקציות אפקטיביות  כשהדיפלומטיה הגאו-פוליטית לא ממש מעוניינת לשתף פעולה (כלומר אם יש להם גיבוי אמריקני, רוסי או סיני), אבל כשהדיונים עוברים למישור משפטי ענייני, הרבה מהערפול וגרירת הרגליים שמאפיינים את הדיפלומטיה הבינ"ל מתחילים להתפוגג. בדומה להליך של הורדת מסך אצל חברות ציבוריות, בית הדין בהאג מתעסק פחות בישויות קולקטיביות כמו ארגונים ומדינות ומחפש את האחריות הישירה לפשעי מלחמה אצל האינדיבידואלים המעורבים בסכסוך. לא מדובר רק בקציני צה"ל ובחמושים מארגוני הסירוב שלפתע יצטרכו לתת דין וחשבון אישי, אלא גם בפוליטיקאים שמעבירים אוכלוסייה אזרחית לשטח כבוש (קרי הרחבת התנחלויות) ובבכירי פת"ח שלא מסגירים פעילי טרור.

בזירה המשפטית הזו אין לארה"ב זכות וטו, וקשה מאוד לדמיין מצב בו בת בריתה העוצמתית של ישראל תאפר את ריבונותו של בית הדין הבינ"ל ותפעיל את כובד משקלה על מנת למנוע חילוט של חשבונות בנק של פוליטיקאים ובכירים משני הצדדים ואת מעצרם בנמלי התעופה של מדינות ידידותיות.

העובדה שלא רק שאבו-מאזן מעז לצופף את עצמו ואת חבריו מהנהגת אש"ף תחת זכוכית המגדלת בהאג, אלא שגם יריביו מחמאס מביעים תמיכה עקרונית במהלך, אמורה לעורר חשדות כבדים מאוד אצל כל מי שבונה על כך שאין פרטנר, ושלעולם לא יהיה אחד כזה, על מנת שיהיה אפשרי לאכוף את פנטזיות הסיפוח ואת ניהול הקוץ בישבן בכוח הזרוע לנצח.

סביר להניח שנתניהו מודע היטב למצב העניינים הזה. למי שיש ספק בכך מומלץ לצפות בראיון, או ליתר דיוק, בנאום עם ניצבים דמויי מראיינים, שהוא סיפק לערוץ 2. לא קל לצלוח את הפנינה העיתונאית הזו, אך גם דגימה קצרה מתוכו מספיקה על מנת להבין שראש ממשלת ישראל המכהן לחוץ מאוד. קשה להאמין שציפי, בוז'י, ולאחרונה – מנו טרכטנברג – לבדם הם אלה שמדירים שינה מעיניו. יתכן מאוד שמר נתניהו מבין היטב שמשהו מהותי ועקרוני השתנה בשיח הציבורי מאז הוכרזו הבחירות לפני כחודש, ושהוא נופל בסנכרון מושלם עם מהלכים גאופוליטיים שמעודדים באופן חד משמעי הפיכת תקליט מדינית-פוליטית בתוך ישראל.

קו ההגנה של נתניהו פשוט וברור מאוד: זה לא אני, זה הם. ולמעשה הוא לא כל כך רחוק מהמציאות עם הקביעה הזאת. זה באמת לא רק הוא. הן הקו המדיני והן הקו החברתי של ממשלות ישראל מאז 1995 הוא פחות או יותר אותו קו, ומי שמפקפק בכך מוזמן לפתוח את מפת ההתיישבות באיו"ש ואת ספרי התקציב בשני העשורים האחרונים ולא למצוא את ההבדלים המהותיים בין ממשלות פרס, ברק, שרון, אולמרט וכמובן נתניהו.

כאן גם יש רמז אל עבר מבחן הבשילות שהאופוזיציה החדשה-ישנה צריכה לעבור על מנת להיות ראויה לקולו של הבוחר ולהגה השלטון. מי שמאמין  שתיאטרון האבסורד של דון אביגדור וגנראל בניטו נפטליני יעשה את העבודה הקשה עבורו, צפוי להתאכזב עמוקות.

כל עוד ימשיכו למכור לנו עסקת חבילה של עסקים כרגיל מינוס נתניהו, רוב הסיכויים שהבוחר יעדיף את המוצר המוכר והמקורי על החיקוי בחפיסה הזוגית – לא משנה כמה פרשיות שחיטות הזויות של שותפיו הפוליטיים של ראש הממשלה עוד יצופו על גבי המים העבשים של חיינו הפוליטיים. אך אם מישהו שם במחנה "רק לא ביבי" המתגבש יבין את שעת הכושר האמיתית, שהיא גדולה בהרבה מהפלתו של מן דהו, ואת התפנית החדה שלא רק התאפשרה אלא גם מתבקשת, וישכיל להציג את הנקודה הזאת בצורה רהוטה לציבור, יתכן בהחלט שה-17 במארס 2015 אכן ייזכר במונחים דומים ל-17 במאי 1977.