[rating=3]

מוצרט הלחין את הרקוויאם בשנת מותו – אותה שנה שבה כתב את "חליל הקסם" ואת הקונצ'רטו ברה מינור לפסנתר. הוא הספיק להשלים רק את שני הקטעים הראשונים של הרקוויאם – את שאר רעיונותיו הכתיב לתלמידו זיסמאייר, שהשלים אותם על סמך עבודתו עם המלחין.

על פניו יש כאן צידוק "היסטורי" לשכתב את היצירה. כל עוד מדובר בגבולות הטעם הטוב. ואכן – את הרקוויאם (היכל התרבות תל-אביב) פתח מנפרד הונק בהקלטה של מזמורים גרגוריאניים ובנגינה של גונג כנסייתי. השירה הייתה רבת קסם, אך הרעיון לצרף הקלטה לקונצרט חי "משיקולי תקציב", כשעל הבמה עומדת מקהלה נהדרת, היה קצת פתטי. הקראת המכתב של מוצרט לאביו – מכתב שבו השלים עם מותו והשמעת מוזיקת האבל של איגוד הבונים החופשיים – הוסיפה נופך של עדכון "אישי" "חי" לרקוויאם. אך המעבר שוב להשמעת טייפ של המזמור הגרגוריאני – היה מבזה.

בקול צלול ויפה אך בדיקציה מוזרה, שרה הסופרן הקוריאנית סונהיי אים את תפילת הערבית של מוצרט. סרת טעם הייתה התוספת המלודרמטית של השיר שכתבה נלי זק"ש – "מי יודע היכן עומדים הכוכבים / כשהירח, ערב קיץ", ועוד פחות מזה המלודרמטיות הצעקנית של הקריין אקי אבני. רק אז הרשה לנו המנצח להתענג סוף סוף על תפילת האשכבה המוצרטית – אך לא לזמן רב. ההחלטה שלו לחתוך קטעים רבים מהרקוויאם ובמקומם לשבץ ציטוטים מהברית החדשה ומהקלטות של מזמורים גרגוריאניים, חידדה אומנם את המורא מיום הדין, אך עמדה בניגוד לרוחו של המלחין, שיותר משאפיינה את כתיבתו היראה מיום הדין, אפיינה אותה התקווה לכינון שלטון התבונה ביקום והאמונה בעולם המושתת על עקרונות החירות, השוויון והאחווה, לפי אמונת הבונים החופשיים.

את הפוגה של ה"קריה" "אל רחם נא" שרה המקהלה בהעדר לכידות, כשהסופרן במקהלה קצת צווחות. זמרת הסופרן המוכשרת סונהיי אים  שרה מתחת לרגיסטר הטבעי שלה. את האלגרו הסוער של "יום הדין" שרה המקהלה בדרמטיות מופלאה. הבס האוסטרי פאול ארמין אדלמן היה מרשים בקטע הסולו שלו "החצוצרה תריע". אבל דווקא נגן הטנור- טרומבון זייף מעט. כל ארבעת הסולנים שרו נמוך מדי, אבל התיאום ביניהם היה מופלא.

במיטבה הייתה המקהלה בשירת "אל רב הוד" ובשירת "לה-קרימוזה" (דמעות האלוהים). גם אם בסוף הרקוויאם קצת "מרחו" הזמרים ו"בלעו" מילים והייתה חסרה קצת דרמה, עדיין היה הביצוע מעורר רטט. המקהלה ע"ש גארי ברתיני בהדרכת רונן ברשבסקי, היא עדיין מקהלה מקצועית משובחת. מה שהפריע לרקוויאם להמריא לפסגת הנשגב, היה דווקא העדרו של "הוד והדר".

בניצוחו על הפתיחה ל"קוריולנוס" ועל הסימפוניה ברה מז'ור (מס' 93) של היידן, היה מנפרד הונק במיטבו. בנינוחות וינאית הבליט את הקונדסות החייכנית של היידן ואת הניגודים הקצביים והדינאמיים בכתיבתו של בטהובן.