Skip to content

עם טרור אסור להתפשר – אבל גם לא ניתן לנצח בכוח בלבד

עם טרור אין דיאלוג פוליטי. לא עם מנהיגי טרור ובודאי שלא עם כל טרוריסט שהוא. לא ניתן להתעלם ממנו ולא ניתן להתפייס עימו. הטרוריסט משתמש בתקשורת להאדרת פעולותיו ובכך מעודד אחרים לצאת לפעולה מוצלחת נוספת. התוצאה היא דה-לגיטימציה וכעס מצד האזרחים כלפי השלטון, על רקע הדרישה העממית ל"מיגור הטרור"
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
קצין יח' נחשון שניטרלה את המחבל, בני בוטרשווילי - צילום: דן בר דוב

אירוע הטרור הבוקר (רביעי) תופס אותנו בליבה של מערכת בחירות. אז נוסף לכל הדם והדמעות, אנחנו נאלצים להחשף גם לדעות שונות ומשונות מגזע "בחירות" כמו למשל "איזה מזל יש לביבי" או "רוצח חיילים הוא לא טרוריסט" ועוד אמרות שפר כאלה ואחרות.
אז בואו נעשה קצת סדר.

מלבד ה"מלחמה", שגם על הגדרתה של ויכוחים רבים, ישנה "לוחמה זעירה" שהינה לוחמה א-סימטרית במהותה – בקטגוריה הזאת שלובים יחדיו טרור, גרילה ותופעה חדשה בעשור האחרון שמסווגת כהתקוממות או חתרנות.

לשלושת סוגי הלוחמה הזעירה ישנם מאפיינים משותפים, וייחודיים להם. שלושתם נחשבים תופעה פוליטית המסמלים סכסוך בתוך מדינה ומופעלת על ידי שחקנים תת מדינתיים. בדרך כלל, מדובר בתנועות המבקשות להשפיע על המשטר המדיני-החברתי – הפנימי במדינה או לחילופין, בדלנות אתנית – להביא להפרדות ממדינה, לשנות גבולות, לזכות באוטונומיה.

הא-סימטריה בין הצדדים הלוחמים קיימת מבחינת כח אדם (כמות או רמת מקצוענות), משאבים מצומצמים מול גדולים, מימון לא מוסדר ומועט ביחס לתקציבי ענק וכדומה. מטרתם לפגוע ביריב ולהימנע מפגיעה עצמית (מתאבדים, הם למעשה ולמצער "כלי" בידי האירגון). הם מחפשים תמיכה למטרותיהם בקהל הרחב וזקוקים להצדקה למעשיהם. הם מחפשים לגיטימציה מוסרית, ומנסים ליצר קשר בין פעילותם לבין מטרות פוליטיות או חברתיות מוצדקות. לצורך כך, נעשה שימוש בכלים גלובליים, בדעת קהל ובעיקר בתקשורת, על מנת לקבל תהודה גדולה למעשיהם. בדרך כלל מדובר בגופים "רזים" ו"זריזים", בעלי ציוד מועט, אימונים בלתי סדירים, ומאתגרים את הצד שכנגד (טרור בדרכו וגרילה בדרכה). מלחמת המדינה כנגדם קשה, מאתגרת ובדרך כלל נמשכת זמן רב. מדובר בפעולות ספוראדיות – נגד מטרות מסוימות, בזמן ובמקום מצומצמים (גם אם גמישים ולעיתים אד-הוק).

הפעילות עלולה להפוך לרוטינה, אם לא משיגה את מטרתה; מטשטשים את ההבחנה בין שלום למלחמה, מכיוון שפועלים גם בעיתות שלום; הפעילות הופכת לבינלאומית ומתעלמת מגבולות מדינתיים (פיזית או פוליטית); מאוד ברוטלים, אקספרסיביים, חזקים, וגבולות האסור והמותר מיטשטשים.

המאפיינים הייחודיים לכל אחד מסוגי הלוחמה, באים לידי ביטוי במטרות, מבנה הארגון, אזורי הפעילות, דפוסי פעילות, יעדי הפגיעה, יחס האוכלוסייה, והתמודדות המדינה עם כל אחד מהם. בגלל שאני מאמינה שאנו עוסקים בטרור טהרני, אפרוט כאן את המאפיינים ואת דרכי ההתמודדות מולו.


מאפייני הטרור

מטרת הטרור איננה לתפוס את השלטון או להביא לשינוי אמיתי בכוחות עצמו, אלא לגרום לפחד, לאיום ולהטרדה, להסב את תשומת הלב לעניין הפוליטי ולעורר תגובה לצורך השגת המטרה. התקופה המודרנית הביאה לכישלון הגרילה, לכן הטרור נקרא גם "גרילה עירונית". מדובר בארגונים ללא מבנה היררכי מסודר, ומאגד פעילים בודדים או "תאים" בקבוצות קטנות, עצמאיות. הטרוריסטים יפעלו בערים, אזורים שבהם "אפשר ללכת לאיבוד" לא להתבלט, להיעלם מהעין. לא זקוקים לעזרה של אף אחד, ויכולים להסתדר בעצמם מבלי להזדקק לתמיכת האוכלוסיה. מחפשים את הפרסום רק לאחר מעשה, מכיוון שזקוקים לתהודה גדולה. יעדי הפגיעה הם האזרחים והתשתיות האזרחיות בלבד. פעולות טקטיות , קטנות אך כואבות. הם אכזריים, חסרי מוסר ועכבות וחוברים לעולם הפשע להשגת מטרותיהם או להשגת כסף קל וזמין. ינקטו בכל סוגי האלימות – חטיפה, פגיעה וסחטנות באנשי עסקים, פגיעה בשגרירויות, פיצוצים, סמים והתאבדויות. אופי הלוחמה מתחדש ומתקדם תדיר, כדי לא להיתפס וכדי להיות יצירתיים באופן הפגיעה ובעוצמתה. כך הם שומרים על "תוחלת חיים" ארוכה של המאבק. השלטון הוא האויב. ככל שהם נחלשים, כך הרצון לנקמה והרס מתגברים. לטרור אין סוף.

ישנם סוגי טרור רבים: טרור בינלאומי, טרור על לאומי, טרור של מדינה, טרור קיברנטי, ואף טרור על (הסלמה). ככל שהטרור יותר יצירתי ויותר בדלני, כך המדינה מתקשה להתמודד איתו: אין שדה קרב, אין מטרה ברורה, אין "מדים" או זהות כלשהי, הטרוריסטים קשים לאיתור, ולחיסול.

למדינה , כיעד לפגיעות הטרוריסטים, יש יתרונות וחסרונות מול האתגרים המוצבים בפניה:
המדינה צריכה להקצות משאבים מיוחדים להתמודדות מול הטרור, שמתרחש במפתיע או לפחות ללא הערכות מתאימה מראש, שכן הפעילות איננה צפויה. למדינה הליכים בירוקרטיים מסובכים ונוקשים ומשימות מרובות מה שלא מאפשר קבלת החלטות מיידיות כפי שנדרש.

המדינה , או הצבא, צריכים להתמודד מול לוחמים שאינם מזוהים כלוחמים, מתקשים באיתורם ובחיסולם ומתקשים בבידודם.

לצורך העמידה באתגרים על המדינה לפתח אסטרטגיות פעולה שונות ומגוונות כגון : איסוף מודיעין, ערעור הלגיטימיות, למידת סביבת הלחימה, הכרה במגבלות הכוח, ומעל הכל – נכונות למאבק ממושך, התמודדות מדינית כנגד מדינות אויב המארחות או תומכות בארגונים הללו, ומנגד בקשת עזרה לשיתוף פעולה ממדינות ידידות אחרות.

כלומר, לידיעתה של ציפי ליבני, לא מספיק "כוח והרבה כוח" צריך להשתמש הרבה יותר במוח.
מדובר בתופעה מאתגרת ביותר לכל מדינה, ובמיוחד למדינה כמו זו שלנו, הקטנטונת, המחולקת והמשוסעת. תוסיפי את המבנה העולמי המודרני וה"גלובלי" בו אנו חיים כיום. איתור מקור האיום – כמעט ובלתי אפשרי כשמדברים על פעילים בודדים או תאים של 2-3 אנשים שפועלים מתוך ביתם ובכל מקום אפשרי על פני כדור הארץ. בידוד הלוחמים וניתוקם ממשאבים – קשה ביותר שכן מחד – הטרוריסטים "מסתפקים במועט" ומזינים את עצמם ללא תמיכת הסביבה, ומאידך – פעולות טרור גרנדיוזיות זוכות למימון תקציבי ממדינות אויבות או גורמים מממנים אחרים (אסון התאומים מומן על ידי מיליונר סעודי).
חיסול – כמעט ולא אפשרי אם לא מאתרים אותו. ואם כבר מאתרים ומבודדים גורם פעיל טרור ידוע, ורוצים לחסל אותו מסתכנים בתגובות לא אוהדות של מדינות שכנות ואפילו תגובות מבית, מטעם הדמוקרטיה וזכויות הפרט (מקרה חאלד משעל).

במקרה של טרור – אין מקום לדיאלוג פוליטי כי אין פרטנר לדיאלוג שכזה. לא עם "מנהיגים" טרוריסטים ובודאי שלא עם כל טרוריסט שהוא. מה גם שבעידן המודרני הטרור מופעל ממניעים דתיים ונגד אמונה קשה לפתח דיאלוג ריאלי.

הטרור הינו אכזרי, לא ניתן להתעלם ממנו ולא ניתן להתפייס עימו. מעורב בפעילות פלילית כך שיוצר נזק כפול ומכופל, משתמש בתקשורת להאדרת פעולותיו , כך מעודד אחרים לצאת לפעולה מוצלחת נוספת, ויוצר דה לגיטימציה וכעס מצד האזרחים כלפי השלטון לעצמו ("למה הממשלה לא עושה כלום?").
הטרור לא נגמר. משתכלל כל פעם מחדש, ונמצא תמיד צעד אחד לפני המטרה שלו. הטרור מתדלק את עצמו וניזון מהצלחתו או מכישלונו כמעט באותה מידה.

את כל זה צריך לדעת ולהפנים לפני שיוצאים בהצהרות נבובות או נמהרות. טרור צריך לנצח בחוכמה ולא ברובים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן