בזמן כתיבת שורות אלה טרם הסתיימה ספירת הקלפיות ביוון לחלוטין, אבל אף על פי שקולות הימאים המטפוריים טרם נספרו, ברור כבר זה עתה שהממשלה היוונית הבאה תורכב על ידי מפלגת סיריזה – "קואליציית השמאל הרדיקאלי" בלשונה היא.

סיריזה היא תופעה פרלמנטרית יוצאת דופן, לא רק בגלל שהיא הצליחה לדחוף תחת קורת גג אחת סוציאליסטים-דמוקרטים, ירוקים מהשמאל הליברלי, אנרכיסטים צעירים, קומוניסטים זקנים ואפילו כמה קבוצות מיעוט נוצריות שרוצות להפריד את המדינה מהכנסייה האורתודוקסית, אלא בעיקר מכיוון שהיא הצליחה לייצר נסיקה מטאורית שלא נראתה כדוגמתה באירופה הפוסט-מלחמתית.

סיריזה התחילה את דרכה כקואליציית שמאל שולית של אקטיביסטים ומאכזבי המפלגה הקומוניסטית, שיחדיו הצליחו לקושש בתחילת המילניום סביבות 4% מקולות הבוחרים, ושבדוחק רב הצליחו להשתחל מבעד לאחוז החסימה הנהוג ביוון.

המשבר הכלכלי של 2008, פשיטת הרגל הלאומית והסדר החוב הדרקוני עם ה"טרויקה", שבהרבה מובנים פעלה בעיקר בשירות האינטרס של המערכת הבנקאית הגרמנית והצרפתית, עשו את שלהם, ויצרו בקרב הציבור תרכובת מאוד מוכרת של זעם, תסכול וייאוש שהופנו לסירוגין כנגד כל מי שייצג את הסדר הישן – שמרנים וסוציאל דמוקרטיים כאחד.

כבר בימיו הראשונים של המשבר – כשהניצחון הדרמטי של סיריזה בבחירות הכלליות עוד נראה היה מציאותי בערך כמו הפנטזיות הרטובות של סטודנט מובטל מתא סטודנטים מרקסיסטי בפקולטה למדעי הרוח – הגיב הממסד היווני בהיסטריה מאופקת לרבבות הצעירים שהתעמתו עם שוטרי יוון ברחובות אתונה.

מלבד האלימות הלא מרוסנת אותה הפגינו כוחות הביטחון נגד מפגינים ושובתים, צצו לא מעט שמועות על כספים רבים שעברו משורות הון-שלטון מסוימות לבריוני ה"שחר העולה" – המפלגה הנאו-נאצית היוונית והמקבילה המקומית לארגון להב"ה על סטרואידים – על מנת שהללו יעשו בית ספר לרבבות הצעירים הזועמים ששטפו את רחובות אתונה ושדרשו את העתיד שלהם בחזרה.

במקביל חוקקו בזריזות חוקי משילות שתפקידם היה להפקיד בידי הממשלה את הכוח הדרוש על מנת לאכוף את מדיניות הצנע החריפה שנדרשה על מנת לעמוד בהסדר החוב עם ה"טרויקה" ובעיקר – על מנת לנטרל מפלגות אופוזיציה קטנות וטורדניות כדוגמת סיריזה, שעד 2012 כבר הצליחה להתנפח עם 16% מהמושבים בפרלמנט למפלגה השנייה בגודלה.

החוק, שנכנס לתוקפו גם הוא ב-2012, מקנה למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט 50 מושבים נוספים (מתוך 300), על מנת לאפשר לה למשול באין מפריע וללא צורך בשותפים קואליציוניים. במונחים ישראלים דומה הדבר למצב בו הליכוד-ביתנו הייתה זוכה לעוד 20 מנדטים על חשבון הברון (ועל חשבון שאר המפלגות) כדי לנהל את מדיניותה באין מפריע.

כמו עם חוקי המשילות מבית מדרשו של הימין הישראלי, כוונת המחוקק החוק היווני הייתה לא רק להפקיד בידי עצמו כוח החורג מחלקו היחסי באלקטורט, אלא בעיקר לחסל את המפלגות הקטנות, שהן בדרך כלל היחידות שדרכן יכולה לצמוח אופוזיציה מהותית שחורגת מאלטרנטיבה פרסונלית חיוורת.

בין אם מדובר בפוליטיקאים יוונים או בעמיתיהם הישראלים – הבליינד ספוט של מחוקקי חוקים מסוג זה הוא באופן מסורתי אותו אחד: הם מתקשים לעכל את העובדה שכישלונם הכרוני איננו בהכרח פועל יוצא של חוסר שיתוף פעולה פרלמנטרי וציבורי, אלא של ניסיונם העיקש לאכוף בכוח הזרוע מדיניות בלתי אפשרית שלא ניתנת לאכיפה. גם חוק המשילות המקורי – זה של מוסוליני – שהקנה למפלגה הגדולה אוטומטית שני שליש מהמושבים בפרלמנט, לא היה הופך את מדיניותם לפחות כושלת. יותר כואבת כן, אבל לא הרבה מעבר לכך.

למזלנו ולמזלם של היוונים אנחנו לא חיים בימיו האפלים של מוסוליני וקשה עד בלתי אפשרי בעידן האינטרנט והסמרטפונים להגיע לעמדה של כוח אבסולוטי, אבל בהחלט אפשר לחטוף סטירת לחי מצננת על הניסיון לעשות כן. מפלגות הממסד היווני הן לא היחידות שלמדו את זה לאחרונה, גם מפלגתו של ליברמן ושותפיה האידאולוגיים עומדים לקבל שעור באירוניה מהי כשהם ידחקו על ספו של אחוז החסימה אותו הציבו במו ידיהם על המספר המדויק הדרוש על מנת להיפטר ממפלגות המיעוט הערבי – שבסיועם הנדיב הולך להיות מיוצג בלא פחות מ-15 מנדטים בכנסת הקרובה.

אין לדעת כעת אם סיריזיה תעמוד בהבטחותיה לחולל מהפכה כלכלית-חברתית פרוגרסיבית ביוון, רק הזמן יגיד אם מצפה ליוונים שחר של יום חדש, אכזבה או אסון. אך לכל הפחות נותר לקוות שמישהו כאן, בקצה הדרום מזרחי של ים התיכון, הוציא פנקס ועיפרון כדי לשנן טוב טוב את גורלו של מי שמנסה לנצל את כוחו הזמני כדי להשתלט על הקופה כולה.