Skip to content

סוס אחד נכנס לבר/ דויד גרוסמן – סקירה וביקורת

בספריו הקודמים של גרוסמן, ברובם, הציפיות לחגיגה עם צאת הספר, הצדיקו את עצמן. התחושה שלי בסוס אחד נכנס לבר היא כי גרוסמן מפר את האיזון העדין שבין היוצר ליצירה, כך שהראשון מאפיל על השנייה במקום להאציל עליה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

ספר הוא סך כל הציפיות שלנו ממנו, וכאשר מדובר בספר של גרוסמן הציפיות של הקורא הן גבוהות. המוניטין הספרותיים שגרוסמן רכש בזכות, יהפכו כל הוצאת ספר חדש של גרוסמן לאירוע מרגש, לחגיגה. הקוראים קונים את "גרוסמן החדש", הם לא קונים את "סוס אחד נכנס לבר".

הספר "סוס אחד נכנס לְבָּר" של דויד גרוסמן מתרחש כולו במהלך ערב אחד במרתף של מועדון בנתניה בו הופעה של דב גרינשטיין, המכונה דובלה ג'י, מתחילה כמופע סטֶנדאַפּ סטנדרטי, וממשיכה אל מחוזות אישיים ולא קונבציונאליים של הסטֶנדאַפִּיסט.

כתיבתו של גרוסמן ידועה בקולאז' הלשוני שלה, ביכולתו להדביק שפות המעורבבות יחד ופולשות זו לזו. מבחינה הזו, בחירתו של גרוסמן בסטנדאפיסט – אמן מילים, כדמות הראשית מחלישה קצת את הווירטואוזיות הטקסטואליות של גרוסמן: לא זו בלבד שמשחקי הלשונות והמילים מחליקים לדמותו של דובלה באופן מושלם, ואולי אפילו באופן מושלם מדי, ובכך מאבדים מהפליאה שבהם, הם נותרים ברמה השטחית של חידודי לשון של סטנדאפיסט ונבלעים בדמותו. וזאת בניגוד למשל, לדמויות הילדים הרבות בספריו של גרוסמן, כאשר בכל פעם שהם בוראים מילה חדשה הקורא נמס.

הנזילוּת של מופע הסטנדאפ אל עבר הסיפור האישי של דובלה מדגישה את התפקיד התרפויטי של ההומור מחד, ואת התובנה השחוקה שמאחורי כל לץ טמונה טראומה שההומור הוא רק דרך התמודדות עמה. בשתי התובנות הללו אין חדש, וגרוסמן חוזר על התובנות כי ההומור הוא נשק יעיל מול המציאות וכי יש ביכולתו לרפא את האדם, ולא מציג אותן מזווית קצת שונה.

**

על כל מה שמתרחש באותו לילה צופה מהצד חבר ילדות של דובלה, אבישי לזר. לזר אמנם מעשיר את הסיפור בזיכרונות משלו על ילדותם המשותפת, אך אני מצאתי את הימצאותו של לזר בסיפור, למצער, אינה ממצה. לזר אמור לספק רפלקסיביות, תמונת מראה למופע של דובלה, באופן שיעניק לסיפור תחושה של רב ממדיות. עם זאת, האם הקורא בהליך הקריאה אינו מהווה אותה תמונת מראה למתרחש על הבמה? האם הקורא אינו יכול לתת בעצמו את אותו גזר דין שדובלה כה מייחל לו?

שאלה זו הטרידה אותי לאורך כל קריאת הספר עד לסופו. בסיום הקריאה של "סוס אחד נכנס לבר" הרגשתי שנדרשת יותר מקריאה אחת על מנת להפיק הנאה מהספר. לא יצאתי מן הקריאה עם "טעם של עוד", אלא עם תחושת ייאוש – אולי אני מפספס משהו? אולי יש בספר דבר מה נוסף שלא מצאתי בקריאה הראשונה?

בספריו הקודמים של גרוסמן, ברובם, הציפיות לחגיגה עם צאת הספר, הצדיקו את עצמן, התחושה שלי היא כי בספרו האחרון גרוסמן שוחק מעט יותר מדי את המטבע הזו, ומפר את האיזון העדין שבין היוצר ליצירה, כך שהראשון מאפיל על השנייה במקום להאציל עליה. אני מקווה שבספרו הבא האיזון ישוב על כנו.

סוס אחד נכנס לבר, דויד גרוסמן, הוצאת הספריה החדשה, 2014, 198 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן – כמה ביקורות קודמות"]

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן