[rating=2]

הבמאים, האחים וושובסקי ("מטריקס"), כנראה פדו את הצ'ק הפתוח האחרון שלהם מאולפני האחים וורנר עם יציאת הסרט "עלייתה של ג'ופיטר", ממתק קולנועי לעיס וארוך, שמנסה במשך כשעתיים לשכנע את הצופים שהם לא רואים את הסרט "חולית", רק בלי המדבר. האקספוזיציה וסיפור הרקע מציעים היסטוריה חלופית לתולדות האנושות (כפי שהיה בסרטיהם הקודמים  של הבמאים: "מטריקס" ו-"ענן אטלס"), אך התוצאה היא מדע בדיוני לעניים השזור בסיפור אהבה לצעירים, אותם בני נוער שהולכים לראות את "דמדומים", "מפוצלים", "המעניק" ו"משחקי הרעב".

זה לא רק שוושובסקי לא מצליחים להמציא כמה רעיונות גדולים, אלא ניפחו עד אין קץ את הרעיון ש"זמן הוא המצרך היקר ביותר ביקום", כמושג ארכאי וקפיטליסטי במיוחד. מושג הזמן בסרט הרפתקאות בחלל זה מקבל משמעות מעבר לנסיעה זריזה בין כוכבים: הזמן ב"עלייתה של ג'ופיטר", משמעו אריכות חיים, לחיות כמעט חיי נצח, ומי שאוליגרך – יכול לשחק בקלף הזה עד הסוף.

מי שלוהקה בטעות, לכאורה, לסרט זה היא מילה קוניס ("ברבור שחור"), שממש לא מתאימה לתפקיד "הנבחרת" (כפי שבוחרים את הדלאי למה), כיוון שדמותה מתחילה כמהגרת רוסיה, שנאלצת לנקות שירותים ולהחליף מצעים במיטות של עשירים. חייזרים מחפשים אחריה, להלן ג'ופיטר, כדי להמליכה כמלכת היקום. אבל יש הרבה חייזרים רעים, בראשותו של באלם (אדי רדמיין, "התיאוריה של הכל", בתפקיד לוחש ומעצבן), וגם חייזר טוב אחד, קיין (צ'אנינג טאטום, "פוקס קצ'ר"), שמגיע להצילה בדיוק ברגע האחרון. ויש הרבה מאוד פעמים כאלה.

קוניס מדלגת באדישות ובחוסר כריזמה מוחלט בין תפאורות דיגיטאליות מתוחכמות, כאשר היא בעצם אמורה לנוס על נפשה. אפילו כפילת הפעלולים שלה נראית משועממת למדי. אינסוף המרדפים וקרבות היריות, שכולם כדי לחטוף או להרוג את ג'ופיטר, מקבלים משמעויות כפולות עד מבלבלות, כיוון שהאדונים ששולחים את הרעים, לא בטוחים מה הם רוצים. מה שעוד קורה הרבה, זה שג'ופיטר כל הזמן נופלת: אם זה מבניינים, מחלליות או ממגדלי שן בערי שנהב דמיוניות. דמותו של קיין עם אוזניים מחודדות ונעליים שמאפשרות לו לעוף, גורמים לטאטום, שלעיתים קרובות גם בלי חולצה, להיראות כמו קנטאור על גלגליות. מבחינת משחק, כבר ב"פוקס-קצ'ר" הוא היה פחות מיוסר.

המקומות היחידים שקוניס מצליחה בתפקידה הם בהבזקות ההומור הבודדות בסרט, כשהיא מנסה לפלרטט עם קיין, או כשהיא מתייחסת לביורוקרטיה הרבה ששוררת באחד מכוכבי היקום (תוך מחווה ברורה לסרט "ברזיל" של טרי גיליאם).

שון בין ("משחקי הכס") מגלם את סטינגר, חבר לשעבר של קיין (שניהם לוחמים שאיבדו את כנפיהם, פשוטו כמשמעו). הוא מסביר לא מעט לצופים את רקע העלילה, בעיקר בקטעים שהתסריט מתבלגן, או כשקיין נותר חסר אוויר מרוב מרדפים. בסופו של דבר, אם יצא למזלכם לפספס את הסרט "ספיד רייסר", או את הטמטום הממותק שהיה בסרט "ענן אטלס", ועדיין לא נמאס לכם מטרילוגיית "מטריקס" – שכבר די עכורה בימינו, "עלייתה של ג'ופיטר" בוודאי יסתום את הגולל על תשוקה זו.

וושבסקי, אנדי ולאנה (האחרונה הייתה פעם לארי, לפני ניתוח שינוי המין), לכודים במטריקס של עצמם: סרטים עם תקציבי ענק (יש הטוענים שסרט זה עלה מעל 170 מיליון דולר), מנסים להעפיל על כל מה שנראה בקולנוע מבחינה ויזואלית, ובעקבות כך מאבדים כל רגש עלילתי, סיפורי או דרמטי. הם תקועים במרדף אחר הדבר הבא בעולם הקולנוע, אלא שלאחר "עלייתה של ג'ופיטר", אולפני וורנר כנראה יכניסו אותם למכון גמילה. הם צריכים להפסיק לקחת את הגלולה, כפי שהיה ב"מטריקס", ומוטב שמהר.