הכול יודעים על מה מצביעים בבחירות. לפנינו ניצבת ברירה גורלית: מהצד האחד, החזון של ארץ ישראל השלמה מהים עד הנהר, שתהיה בהכרח מדינת אפרטהייד; מהצד האחר, סוף הכיבוש ושלום. 

יש המוסיפים ברירה נוספת: מהצד האחד, המדינה הניאו ליברלית הקיימת, עם אי השוויון החמור ביותר בכל העולם המתועש; מהצד השני, מדינה סוציאל דמוקרטית בעלת סולידריות חברתית.  

אם כן, האם המדינה מתפוצצת מכרזות על מלחמה ושלום, כיבוש והתנחלויות, רמת השכר ויוקר המחייה? האם תוכניות הטלוויזיה מלאות מהם? האם הם מתנוססים בראש העמודים הראשונים בעיתונים? רחוק מזה. חמישה שבועות לפני יום הבחירות, כל הנושאים החשובים האלה נעלמו כמעט לגמרי. מלחמה, שלום, צדק חברתי – כל אלה מעלים פיהוק. יש עניינים הרבה יותר מעניינים המעסיקים את דעת הציבור. 

למשל: בקבוקים. בקבוקים, למען השם? בחירות על בקבוקים?

כן, בהחלט. בקבוקים.

הארץ כולה עסוקה במה ששרלוק הולמס היה קורא "הפרשה המסתורית של הבקבוקים הריקים". ישראל היא מדינה בעלת תודעה אקולוגית. היא חשה שמאיים עליה מבול של בקבוקים מפלסטיק ובקבוקים מזכוכית. על כן חוקקה חוק המחייב את הסופרמרקטים ושאר הקמעונאים לדרוש מהלקוחות פיקדון קטן, שיוחזר עם החזרת הבקבוק הריק. סכומים קטנים יכולים לצמוח לסכומים גדולים. קשישים עניים רבים מרוויחים את לחמם באיסוף בקבוקים ריקים מפחי האשפה ברחובות, בדרך כלל בשליחות משפחות פשע. הבקבוקים המוחזרים משמשים למחזור. הסביבה ניצלת. כולם מרוצים.

אז איך הפך סיפור זה לנושא בבחירות, תוך דחיקת כל שאר הנושאים מסדר-היום הלאומי? כאן נכנסת למחזה המשפחה המלכותית: בנימין נתניהו, אשתו שרה ושני הבנים שהתבגרו לא מכבר. המשפחה גרה בבניין במרכז ירושלים, המשמש כמעון רשמי של ראשי הממשלה. נוסף על כך יש למשפחת נתניהו גם שני מעונות פרטיים – דירה בשכונה מכובדת בירושלים ווילה בחוף קיסריה, שכונה של עשירים מופלגים.

בהתאם לחוק, כל המקומות האלה מוחזקים על-ידי הממשלה. הקופה הציבורית משלמת את כל הוצאות המחייה, כגון מזון ומשקאות, וכן, את שכר העובדים והעובדות המאיישים אותם.

מאז ראשית תקופת הכהונה של נתניהו, רוחשות בארץ שמועות וידיעות על המתרחש בשלושת המעונות. נראה ששרה נתניהו, המלכה בעיני עצמה, היא אישה בעייתית, בייחוד ביחסיה עם העובדים הכפופים למרותה. אחדים מהם הגישו נגדה תביעות משפטיות על התעללות ועל השפלה. העובדים מפוטרים בקצב מהיר. רובם התלוננו.

אחד הגילויים היה ששרה'לה (כפי שהכול קוראים לה, לאו דווקא מתוך חיבה) העבירה רהיטי גן ממעון ראש-הממשלה לביתה הפרטי. גילוי אחר היה ששרה'לה עוררה באישון לילה את ראש הצוות כדי שיביא לה באופן דחוף מרק חם לחדר השינה שלה. נראה שהיא צועקת לעיתים קרובות על העובדים. כל זה נחשף במשפטים שהגישו העובדים, להנאתם הרבה של ההמונים. כך נודע, לדוגמה, שבית ראש הממשלה הזמין גלידה בסכומים אדירים, תמיד בטעם פיסטוק.

אין חידוש בתלונות על הסגנון הנהנתני של ראש הממשלה. זה שנים חוקר היועץ המשפטי פרשה הקרויה "ביבי טורס" – המנהג של נתניהו ומשפחתו לטוס במחלקה הראשונה ולגור במלונות פאר בכל רחבי העולם בלי לשלם ולו שקל אחד. כול ההוצאות שולמו ("הכול כלול") על ידי מיליארדרים.

ועכשיו צצה פרשת הבקבוקים. אחד העובדים המפוטרים סיפר לתקשורת ששרה'לה נוהגת לשלוח שני עובדי ממשלה במכונית שרד להחזיר את הבקבוקים הריקים ולקבל בחזרה את הפיקדון. הטענה היא כי במקום להכניס את הכסף לקופת הממשלה, כדרישת החוק, היא הכניסה אותו לכיסה הפרטי.

ביג דיל? נראה שכן. כאשר נתפסה בפעם הראשונה, החזירה המשפחה לממשלה 4,000 שקל. עכשיו נראה ששרה'לה ממשיכה במנהגה זה. יתכן שזו עבירה פלילית. היועץ המשפטי ומבקר המדינה, שניהם מינויים של נתניהו, זורקים את התיק זה אל זה. אך עכשיו נראה שיהיה עליהם להחליט לחרוץ את הדין.

כמה בקבוקים? מסתבר שהמשפחה צורכת בממוצע בקבוק של יין יקר ביום. בישראל, שרוב אזרחיה אינם שותים, זה נחשב להרבה. פרקליט המשפחה הדהים את הארץ כאשר טען ש"יין אינו אלכוהול". האפשרות שראש הממשלה עלול להיות שיכור כאשר עליו לקבל החלטה מהירה על תגובה צבאית אינה מלבבת במיוחד.

לאנשים בעלי מוח עקום, כמוני, עלולה הפרשה להזכיר ביטוי ביידיש. הרבה זמן לפני שדוקטור גרמני בשם אלואיס אלצהיימר גילה לפני מאה שנה את המחלה הקרויה על שמו, התסמינים שתוארו על ידו נקראו "עובר בוטל" (גירסה יידישית של המילים העבריות "עובר בטל"). באנגלית, "בוטל" הוא בקבוק. על משפחת נתניהו אפשר לומר שהם באמת מבוקבקים מדי. בשבועות האחרונים זה הפך לנושא החם ביותר במדינה.

שונאי ביבי, שאינם חסרים, מאושרים. פרשת הבקבוקים תביא בוודאי נזק כבד לנתניהו ולליכוד בכלל.

האומנם?

לפי שעה – לגמרי לא. להיפך, אחרי ימים רבים שבהם עבר "המחנה הציוני" את הליכוד בסקרים, הליכוד שב והגיע לראש הרשימה. שום ג'יני שמאלי לא יצא מהבקבוק הריק. הארץ הייתה משועשעת. הבקבוקים סיפקו חומר לא אכזב לרכילות, לקריקטורות ולסטירה. אך הם לא שינו את נטיות הבוחרים.

וחוץ מזה, משהו התקלקל ב"מחנה הציוני".

במונחים צבאיים, כאשר מצביא מצליח להבקיע את קווי האויב, הדבר האחרון שהוא צריך לעשות הוא לעצור ולברך את עצמו. עליו לזרוק מייד את כל כוחותיו לתוך הפירצה בחזית היריב ולכבוש את השטח בעורפו. יצחק הרצוג אינו מצביא, והוא לא למד את השיעור. הוא דווקא פתח את מערכת הבחירות שלו בצורה די מוצלחת. החתונה הפוליטית שלו עם ציפי לבני הייתה מעשה חכם, למרות שלבני לא הביאה איתה נדוניה – המפלגה שלה התרוקנה לגמרי. אבל האיחוד יצר הרגשה של חידוש, של תנועה, של תאוצה. על אחת כמה וכמה כאשר הרצוג הסכים לרוטציה בראשות הממשלה, במקרה של ניצחון – מחווה שהתקבלה כמעשה של ויתור וצניעות, תכונות שאינן מצויות בחיים הפוליטיים. הפוליטיקאים הם, בדרך כלל, אגו-מאניאקים.

התוצאה הייתה מיידית. מפלגת העבודה, שנראתה עד לאותו רגע כשכיב מרע, חזרה לחיים בסקרים. היא עברה על פני הליכוד. לפתע יכלו הבריות לדמיין את מפלת הימין. הרצוג, אדם נמוך מבחינה גופנית וחסר גינוני יוהרה, נראה לפתע כמועמד סביר לראשות הממשלה.

ואז הכול נעצר. משהו קרה למחנה הציוני החדש: שום דבר. בפריימריז דווקא נבחרה רשימת מועמדים מרשימה. הרשימה החדשה, הרעננה, כוללת אנשים בעלי יכולת, המושכים הרבה יותר מאשר אנשים ברשימות כל שאר המפלגות.

וזהו זה. המפלגה השתתקה. לא היה לה מה לומר על הפרובוקציה הגסה של נתניהו בגבול הסורי. היא לא העלתה רעיונות מהפכניים חדשים. היא לא פתחה במערכת תעמולה אמיתית. עד כה, מערכת ההסברה שלה הייתה כמו הרצוג עצמו: חסרת יומרות, הגונה ושקטה. מאוד מאוד שקטה.

הליכוד, לעומת זאת, רעש. אנשיו ונשותיו זרקו כל לכלוך שיכלו למצוא. קולם היה צרחני, חסר מעצורים, וולגארי, צורם.

אך העיקר היה שלא היה מומנטום. בשני מאמרים ב"הארץ" הצעתי לשווא להקים גוש בחירות של כל מפלגות המרכז והשמאל, כדי ליצור את הרושם שכל הכוחות המתנגדים לנתניהו מתאחדים כדי לשים קץ לשלטון הליכוד ולבנות קואליציה חדשה עם סדר יום לאומי וחברתי חדש. הרעיון נשאר ללא תגובה. הרצוג לא רצה במרצ, מחשש שמא תהיה הרשימה שמאלית מדי. הוא גם לא היה מוכן לחזר אחרי מפלגתו של יאיר לפיד. הצעתי הייתה לכלול את שתי המפלגות, כך שיאזנו זו את זו בעיני הציבור. נראה שהרצוג לא חש, כמוני, שגוש גדול כזה יעורר התלהבות ויעיר את בוחרי השמאל והמרכז מאדישותם הקטלנית.

האגו מאניה של לפיד מנעה ממנו לקדם איחוד כזה, שבו הוא לא יהיה מס' 1, למרות שהסקרים ניבאו את ירידתו למחצית כוחו הנוכחי. מרצ לא הייתה מוכנה באמת לוותר על בידודה הנעים, מצב שבו היא דומה יותר למועדון חברתי סימפאטי מאשר לכוח פוליטי מוחץ. היא גם משופעת בפרופסורים מלומדים, חסרי כל תחושה פוליטית, שיעצו לה לדחות את הרעיון.

היום האחרון להגשת הרשימות בא וחלף, וחשתי בעצבות. לא בזעם, אלא בעצבות. הרגשתי בעצמותיי שהוחמצה הזדמנות חד פעמית להפיל את שלטון הימין, עם כל הכרוך בזה לעתיד המדינה.

מהפך כזה יכול עדיין לקרות. הציבור יכול עדיין להחליט שמספיק זה מספיק. אך הסיכויים לכך קטנו מאוד.

אחד מידידיי, חסיד מושבע של תיאוריות הקונספירציה, טוען שכל עניין הבקבוקים הומצא על ידי נתניהו עצמו, כדי להסיח את דעת הקהל מהבעיות הרות הגורל שאין לנתניהו פתרונות להן. לטוב או לרע, הבקבוקים ריכזו את תשומת הלב הציבורית בנתניהו. תמונותיו ממלאות את מסכי הטלוויזיה, שמו מופיע בחדשות. הרצוג, לעומת זאת, בלי בקבוקים ובלי גלידת פיסטוק, נשאר ברקע. גם ציפי לבני לא יכלה להתחרות באישיותה הססגונית של שרה'לה.

מי מאיתנו שחששו שמא יגרום נתניהו למלחמה קטנה ערב הבחירות יכולים להירגע: מוטב בקבוקים ריקים מאשר טילים מלאים.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]