ג'יימס בלאנט, מוזיקאי בריטי בן 40, צאצא לאילן יוחסין חוצה דורות למשפחת לוחמים סקסונית, כותב, מלחין ומבצע יותר מעשור, שולף משרוולו להיטים בזה אחר זה בסגנון המשלב בין רוק, פולק ופופ, קליל, קליט, מתנגן ומזדמזם. בסוף השבוע הוא כבש את היכל הספורט ביד אליהו, שהפך למשך שעה וחצי לארנת מופע מוזיקלי של איש אחד טעון באנרגיות חיוביות ומלווה בהרכב נגנים מקצועי.

לפני עשר שנים פרץ בלאנט לתודעת המאזינים עם שיר שהפך ללהיט הכי נדוש ובנאלי, אך יחד עם זאת מתנגן הלוך והלוך והלוך – "You're Beautiful". הלהיט  כבש את  מצעדי הפזמונים באירופה, ארה"ב ואוסטרליה, העפיל למקום הראשון ברשימת 100 השירים המושמעים ביותר בארצות הברית ובכך הפך את ג'יימס בלאנט למוזיקאי הבריטי הראשון שמגיע להישג זה מאז אלטון ג'ון בשנת 1997. אלבומו הראשון, שכלל את הלהיט ההיסטרי, עבר את רף המכירות עם למעלה מ-11 מיליון עותקים ברחבי העולם וקיבל את התואר אלבום זהב או פלטינה ב-25 מדינות.

מאז אותו אלבום ולהיט היסטרי, הספיק בלאנט להשיק בסך הכל ארבעה אלבומי אולפן אשר דומים להפליא במלודיות, בנגינה ובנרטיב בשירים – אהבה, שמחה, נטישה, עצוב לי, טוב לי, העולם מחייך אלי, העולם לא אוהב אותי. תבחרו בעצמכם את הרעיון המרכזי. כדור הארץ אוהב אותו, את ג'יימס, הוא לוחץ על הנקודות הנכונות להפעלת בלוטות הרגש. סכרין מהול באופוריה הם התבלינים המשלימים כל מתכון להצלחה בעלת מכנה משותף רחב. קוראים לתופעה הזו מוזיקת פופ, מלשון פופולארי, כי רוק, פולק ושאר סוגות הם רק תיוגים שבני אדם יצרו.

אז מה היה לנו? היכל הספורט מאוכלס בהרבה נשים, כאלו שהביאו עימן את הגברים שלהן, לא באמת קהל של מועדוני רוק, לא ממש קהל של חפלה ועינטוזים, ולבטח גם לא קהל של שירה בציבור. אנשים ששילמו 400 וגם 800 שקלים עבור מושב פלסטיק אחד, לא הכי נוח, רק על מנת לחזות בבריטי הזה, לבוש בג'ינס שמוט מותניים וטי שירט פשוטה, לוקח אותם למעמקי המיינסטרים עם אסופת שירי להיט, שהזכירו לי הרבה זמרי להיטים מהעבר ולא מההווה: אל סטיוארט עם שנת החתול, ג'ילברט או'סוליבאן עם קלייר – זו הסוגה של ג'יימס בלאנט, פופ סבנטיז שמאלצי וקליט, רומנטי ודרמטי קמעה, גונב לבבות ונשמות של מחפשי מוזיקה קלילה וקליטה.

הברנש החייכן, האנרגטי, הקופצני, הקצת קשקשן, גנב את ההצגה מעצמו ולעצמו. הוא מתלוצץ עם הקהל, זורק סוג של בדיחת קרש אודות קהל צרפתי ש"חירב" לו הופעה, שואל אם יש צרפתים בקהל ונענה בחיוב מהשורות הראשונות באורקסטרה (אלו ששילמו 800 שקלים לכרטיס) ואומר – אופס, התכוונתי לגרמנים. בכלל, הוא מנסה כל הזמן להיות "חבר'מן" עם הקהל הענקי, הוא מומחה בכך, כל מופע שלו ברחבי העולם עומד בסדרי קהל שכאלו, מגה אמן.

והשירים, הכי חשוב, השירים, כולם קליטים, אלו שבהאזנה דיגיטלית נשמעים תאומי סיאם בשרשרת, נראים כעת בביצוע חי על הבמה כיחידות נפרדות בעלות קווי מתאר שונים. עצב, שמחה ואהבה מהולים בהן, הקהל מכיר את חלקן הארי, כך לפחות אני למד מהשירה בציבור וממחיאות הכפיים הקצובות, לעיתים תוך כדי ריקוד.

מבחינה מקצועית הוא טוב, מצוין אפילו – קלידים, מיתרים, יודע לדלג מכלי נגינה אחד למשנהו, מחליף סוגי גיטרות אקוסטיות שונות מימדים וצבעים, שולח ידו ליוקלילי ומתלוצץ על המימדים של הכלי שלו ושל הבמה הענקית, בבחינת "אתם מאוד קטנים, גם אני, הבמה היא הענקית" .הקול שלו נעים בזמן השירה, אך מאוד בריטי מאנפף, שאני לא מבין מילה מדבריו ונאלץ להיעזר במתורגמנית הצמודה שהבאתי עימי. אך הנעימות השירתית עושה את הכל ולעזאזל כל הביקורות של "מביני עניין אמנותיים". ג'יימס בלאנט הוא אלוהים להמונים, לכל הפחות בשעה וחצי הללו, היה כיף, היה פופ, היה ספקטקל מלא צבע וצלילים.

אפילו יש בו פרץ של משובת נעורים, שדווקא הזכירה לי את הרוקרים המקומיים, אלו שעדיין נותנים בקראוד סרפינג או סתם יורדים אל הקהל ומחלקים סלפי תוך כדי שירה. באחד השירים, שהוא אגב לא שלו, שריד משנות השבעים המוקדמות של הפושטקים הבריטים מלהקת סלייד – "Coz I Love You", הוא נוטש את הקלידים, מדלג ופותח בריצה מטורפת במעבר הצדדי, סובב את הארנה ומגיע לחלק המערבי, מדלג שוב בין הסדרנים ועולה לקהל בשער 4, נחלץ מהסדרנים, מדלג מעל המעקה וחותך בתוך הקהל שקם על רגליו, חוזר לבמה מצידה השני וממשיך לשיר, אח אח קוזי פאוול היה גאה בך עכשיו בחור!

חלקה האחרון של ההופעה מרים הילוך, כשכעת הוא דוחס להיטים חזקים שלו, מרים את הקהל פעם נוספת מהמושבים, נעלם לרגע מהבמה רק על מנת לחזור לסט הדרן הכולל להיטים עוד יותר קליטים קלילים ומתפזמנים.