[rating=1]

סאדו מאזו אמור להיות כואב, אבל לפחות הוא לא כואב כמו "חמישים גוונים של אפור". זהו סרט ארוך ומייגע המשחרר בפנייך עולם של כאב. מצליף לך על העיניים והאוזניים, עד שתבקש רחמים. אבל גם זה לא מגיע – וזה רק הסקס. העלילה אפילו יותר גרועה.

לפי דעת קוראים רבים של הרומן המקורי (בעיקר קוראות), הסיפור ב"חמישים גוונים של אפור" אמור להיות רומנטי, אבל בסרט הוא מצטייר כפגישה עסקית ארוכה ומשעממת, והסצנות המלוכלכות ביותר לא מתרחשות בחדר השינה, אלא בחדר הישיבות, והמשא ומתן מתנודד באופן המיזוג שבין האזיקים לפרקי ידיה של הכוכבת הראשית. לדאבוננו, זה לא מעצר, אם כי זה מאוד מצער.

האם הסרט מגרה? אולי רק קצת. איך אפשר שלא להתרשם מהגוף החטוב למופת של דקוטה ג'ונסון (בתם של השחקנים מלאני גריפית' ודון ג'ונסון) והגוף הבנוי לתפארת של ג'יימי דורנן, ששניהם זורקים לכל הרוחות את בגדי המעצבים שלהם. הם חושפים את עורם מכל מיני זוויות, אבל הסרט לא מאפשר להם לחשוף את נשמותיהם. שני שחקנים כמעט לא מוכרים, שכנראה מתאימים יותר לסרט טלוויזיה המוקרן בערוץ לייפטיים (המקביל של ערוץ הולמארק).

היא בתולה תמימה, הוא סוטה ברמה עולמית. אבל מה בדיוק גורם לאנסטסיה סטיל להימשך לכריסטיאן גריי ולמשוך אחריהם את 100 מיליון קוראי רב המכר של אי. ל. ג'יימס לקולנוע? כאחד שמעולם לא קרא את הספר (ואחרי הסרט גם לא מתכוון לקרוא), קיוויתי לקבל מהבמאית, סם טיילור-ג'ונסון, ומהתסריטאית, קלי מרסל, תשובות, אבל הן אף פעם לא הציעו הסבר משכנע.

הסרט ממלא את רוב זמנו הארוך (125 דקות) בחלקים שבין סצנות הסקס. חלקי הקישור (שהם בעצם מרבית הסרט) כתובים כקלישאות עלובות, כמו העובדה שגריי יתום ועני, פגוע מינית, שבנה את עצמו כאיש הזנק טכנולוגי והפך מולטי-מיליונר בגיל 27; ואילו אנסטסיה היא בחורה מבוהלת שקוברת את חוסר ביטחונה העצום ברומנים זולים באנגלית. לשניהם יש בעיות עם אימא: שלו (השחקנית מרסיה גיי הארדן מתבזבזת על המסך) יותר מדי חביבה בלשון המעטה, ושלה (ג'ניפר אילי) כל כך אדישה עד שהיא פוסחת בגסות על טקס הסיום של בתה.

בגדול, הסרט לא מצליח להחליט מה הוא רוצה להיות. בזמנים שונים, הוא נע בין דרמה, פורנו רך לקומדיה רומנטית – ובעיקר הוא חסר זהות ברורה. צופה שנתקלתי בה מחוץ לאולם צרחה: "זה בדיוק כמו משגל, רק בלי האורגזמה". זה די נכון, האוהדים המושבעים של הספר בוודאי יישארו רעבים אחרי הסרט, וישאלו: "זה הכל?".

יותר מכל, ל"חמישים גוונים של אפור" אין סיבת קיום כסרט קולנוע. אין לו סיפור מובחן, אין מסר ואין משמעות. רוב מה שקורה ב"חדר המשחקים" בספר, נשאר ב"חדר המשחקים" ולא מגיע לסרט. כל מה שאנו מקבלים הן תמונות של אנסטסיה כפותה ומכוסת עיניים. בשלב מסוים, זרועותיה כבולות לתקרה, אבל אז היא מזכירה את סצנת העינויים מהסרט "כוננות עם שחר", רחוק מכל דבר שמתקרב למילה ארוטי.

דורנן כשחקן, לא עושה לעצמו שום טובה בסרט זה, כשהוא מגלם את גריי בלי גרם אחד של תעוזה. כשהוא אומר את השורה: "אני לא עושה רומנטיקה", הוא לא צוחק. הוא חסר רומנטיות. ג'ונסון, לעומתו, היא ליהוק מסקרן. היא יפה, מקסימה וטעונת כריזמה. היא האור הבוהק היחיד (ובשל כך הסרט זכה לקבל ציון של כוכב בודד). ממש מפחיד כמה שהיא מזכירה את אמה במציאות, במיוחד לאור הדמיון שבין "חמישים גוונים של אפור" לסרט "נערה עובדת", שבו כיכבה האם מלאני גריפית'. גם שם הסרט עוסק באישה עכברית הלומדת לעמוד על שלה בעקבות מחזר מגעיל ועשיר.

שני סרטים אלו גם חולקים את כל הפורנו האוליגרכי: מטוסים ומסוקים פרטיים, פנטהאוזים יוקרתיים ומכוניות ספורט אקזוטיות. אבל בלי הכסף, מה נשאר לנו בחיים? במקרה של דורנן, כלום. שום דבר. הוא כל כך משעמם, וגורר את המשחק של ג'ונסון כל כך למטה, שכאשר גריי אומרת לו: "אני צריכה שתעזוב אותי", הצופה בוודאי מהנהן בראש ואומר לעצמו: "אתה חייב לעשות את זה".

שובר קופות היסטרי

נכון ליום שני בבוקר, הסרט "50 גוונים של אפור" בז למבקרים ושובר את הקופות. טרם פורסמו רווחי הקופות בארצות הברית מסוף השבוע, אך הוא צפוי לסגור עם הכנסות של כ-77 מיליון דולר – סכום מדהים למדי ביחס לסרט נטול אפקטים ופעלולים (אלא אם מחשיבים קשירות והצלפות כסוגה חדשה של אקשן). וגם ביחס לסרט שמורשה לצפייה מגיל מסויים ומעלה ואינו ממשיך סרט קודם או שייך לסוגת פנטזיה או מדע בדיוני.

נתוני ההכנסות מהעולם שמחוץ לארצות הברית, טרם פורסמו לתקשורת, אבל בהתחשב בכך שעלות ההפקה הסתכמה ב-40 מיליון דולר בלבד, כבר עכשיו ניתן לקבוע שקופתית – מדובר בהצלחה מסחררת.