[rating=3]

איפה הזמנים הטובים שבהם נפגשנו בקפה כדי לרכל, לרקוד ואלס בגינה ובעיקר להתענג על עוגת קרם-שניט משובחת? איפה הזמנים כשלפרימדונה פריזאית היה מעמד מוצק כמעט מטיל מורא בחברה? טעימה קלה מהיופי הכרוך בהתמכרות לשיממון-ההבלות של פעם מגיש תיאטרון האופרטה של בודפשט עם המופע "הביידר" של אמריך קלמן, במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב.

במרכז הסיפור פרימדונה בגוון מזרחי: הביידרה היא אישה שחונכה מילדותה לשרת את האלים (והגברים?) בריקוד ובמחול. כמובן שנסיך הודי הוא זה שמתאהב בה. מחירה של האהבה כואב, אבל מי אנו שנלאה את קהל הצופים בנפתולי העלילה הסבוכה, המטופשת ובעיקר האינסופית?

המשיכה לקסמי המזרח מאפיינת את המלחינים של ראשית המאה. אצל אמריך קלמן לבשה המוזיקה ה"מזרחית" לעיתים גוון יותר צועני ודווקא חסידי-יהודי. "אין לו כסף אפילו לתרבוש", ביכו את מר גורלו של הנסיך שירד מנכסיו. אבל יותר מתרבושים, מכנסי הרמון וצעיפים לנערות – מה שמאפיין את הערב הוא בעיקר המקצועיות המלוטשת של הרקדנים האלסטיים, המהירות המסחררת שבה התחלפו הסצנות, ובעיקר היופי המרהיב של פלטת הצבעים הססגונית שהעלה התיאטרון ההונגרי.

כן, הייתה גם צעקנות וולגרית של הסולנים – בסגנון "גדול יותר חזק יותר טוב יותר". היו הרבה משפטים בעברית שתִבְּלו את הטקסט ההונגרי והעלו חיוך על שפתי הצופים. דוגמת "חיכיתי לָך אלפיים שנה!" הייתה הרבה שנינות, דווקא של דמויות המשנה. למשל מריקה אוסוולד, שמגלמת את סימון – זמרת הברים/האומנת של בנות החצר המלכותית – בהומור מפולפל, בשירה כובשת ובעיקר באלסטיות שלא תיאמן ובקצב מסחרר של גיבורת קרקס.

מעוררת השתאות בגמישות ובחן שלה הייתה גם מרייטה, בגילומה של הרקדנית זמרת  סילבי סנדי. היו שחקנים ששוטטו בקרב הקהל בתום האופרה וחילקו עיתונים ובהם הידיעה הסנסציונית על נישואי הנסיך ההודי לביידרה – שכן הכול מתחיל במסיבת עיתונאים בתיאטרון השאטלה הפריזאי שבו נאלץ פיליפ הבמאי להודיע שהוא מעביר את העלאת האופרטה להודו. זאת משום שמנהל התיאטרון מצא מלחין מסתורי המשתמש במוטיבים ובמנגינות מהמזרח.

לקהל הישראלי שרגיל ובקי בהלכות גלידה ממשלתית ופרשיות חדשות לבקרים הייתה זו אתנחתא מרעננת והצצה ליופיו של עולם של פעם. מי שהצליח לעמוד באורכה הטרחני של העלילה המטופשת התענג על יופיין של רגלי הרקדניות החטובות ובעיקר על מעין מופע קרקס של המולין רוז' ההונגרי.