[rating=3]

כדי לצלוח את המחזה "הנשים העליזות מוינדזור" של שקספיר צריך להשתעשע על הבמה עם הטקסט (שתרגם נסים אלוני) ולא לקחת אותו ברצינות רבה מדי. לא רק להשתעשע. להתפרע. זה מה שניסה לעשות הבמאי אודי בן משה עם שחקני החאן, לא תמיד בהצלחה. ההתחלה היתה מקרטעת ומאולצת, ורק אחרי חצי שעה נכנסו השחקנים לתלם – עד הסיום הקסום והמשעשע, שבו היתה חגיגה אמיתית ופרועה על הבמה.

יש במאים שלא משנה איזה מחזה תפקיד בידיהם, הם כבר יעשו ממנו מטעמים. כזה הוא אודי בן-משה, מהכוחות הצעירים והבולטים בתיאטרון הישראלי. "הנשים העליזות מוינדזור", בבימויו, היא הצגה משעשעת וקלילה, שלא לוקחת את עצמה ברצינות. בעיקר היא מאפשרת לבמאי לתת ביטוי להמצאותיו הבימתיות ולשיגיונותיו היצירתיים.

הסיפור פשוט עד פשטני: גיבור המחזה, סר ג'ון פלסטף, אביר פאתטי, שמנמן ולא צעיר, מחליט לפתות שתי נשים עשירות – ונשואות – כדי לזכות בכספן. אבל הן לא מעוניינות בו, מתעללות בו ולועגות לו. ברקע בעל קנאי ומשרתת-שדכנית בחשנית, וגם דו קרב שכמעט מסתיים באסון. המחזה נראה בימינו קצת מיושן וגם שחקני החאן אינם מצליחים לשמור על רמת משחק אחידה. יש בהצגה סצנות מצחיקות ומתוזמנות היטב לצד רגעים מייגעים.

ארז שפריר מתמודד יפה עם הדמות של פלסטף, אבל לא הפיל אותי מהכיסא. כנ"ל שאר השחקנים, שהבולטים ביניהם – אריה צ'רנר (בתפקיד הכומר) ואודליה מורה-מטלון (בתפקיד המשרתת השדכנית). מורה-מטלון היא שחקנית מעולה – בכל הצגה שראיתי אותה היא מתבלטת באישיות בימתית כובשת ובמשחק אמין. שתי הנשים העשירות והמחוזרות – יעל טוקר ועירית פשטן, היו חלשות, ולא הכילו את הדמויות הנחשקות ששקספיר כיוון אליהן.

הקטעים הטובים בהצגה היו אלה שבהם השחקנים משתעשעים על הבמה ונהנים מכל רגע. לא אהבתי את המשחק המאולץ אצל רובם. כמו תזמורת שמנגנת היטב ומדי פעם נשמעים ממנה צלילים צורמים – כך נראתה ונשמעה ההצגה "הנשים העליזות ומינדזור". היה שווה להמתין לחצי השעה האחרונה, שבה השחקנים התעלו על עצמם ושבו את לב הקהל. עם קצת יותר תשוקה ואנרגיה אפשר היה להגיע ליותר.