[rating=3]

כמו סכין בבשר החי כך ההצגה "על הבגידה", שכתבה וביימה אלמה וייך, כואבת ומדממת. בעצם, תלוי את מי שואלים – מי שעבר/ה חוויה מסוג זה או מי שלא. המחזה הקצר (כשעה) עוסק, כפי שמעידה הכותרת, בנושא טעון: בגידה של בן או בת הזוג, ובמבט רחב יותר – משבר זוגיות.

במקרה שלנו מדובר במצב שבו הגבר מנסה להתכחש לבגידה של אשתו, דוחה את הבשורה המפתיעה והכואבת שמכה בו, ובעיקר לא מאמין שאשתו, גננת במקצועה, יכולה לעשות לו את זה. לא רק זאת: הבעל הנבגד, איש הייטק וורקוהוליק, הוא האחרון לדעת, שאשתו, אשר הולכת בערב לחוג דרמה, מבלה באותה הזדמנות עם המאהב שלה. את הבשורה מביאה למשרדו עורכת דין, שגילתה, דרך התכתבות בוואטסאפ, כי בעלה הוא זה שבוגד בה עם אשתו של איש ההייטק. היא רוצה לספר, הוא לא רוצה לדעת. מבולבלים? זה עדיין לא הכל.

למרות הנושא הטעון מדובר בהצגה צנועה, אינטימית, כמעט מינימליסטית, שבה השחקנים עומדים במרכז הדרמה ועליהם תקום או תיפול ההצגה. בתפקיד הבעל – רונן יפרח, שנוטה לצעוק, בעיקר בהתחלה, מה שפוגם באמינות שלו וגם בסיטואציה. בהמשך, כאשר הוא מפנים את המציאות הכואבת, הוא נראה ונשמע אמין ואנושי. עינת ויצמן, עורכת הדין המבולבלת והנודניקית, שמנסה לעמת אותו עם המציאות, ולשכנע אותו שהמידע בידיה אמין, מגלה, בדרך כלל, משחק רגיש ונוגע ללב.

מה שאהבתי בבימוי של אלמה וייך – שבמהלך ההצגה השניים מחליפים תפקידים ומשחקים גם את תפקידי הבעל והאישה הבוגדים, כדי לעבד את הכאב ואולי להבין איך כל זה קרה. המחזה אינו מתיימר לגעת בכל ההיבטים של הבגידה, שהיא גם נושא סקסי ומרתק, אלא מתרכז במפגש בין בני הזוג הנבגדים, שבמהלך העלילה, אחרי שהם מתעמתים ביניהם, מנסים למצוא נחמה זה בזרועותיה של זו.

וייך מגדירה את יצירתה כמחזה אבסורד. לא מצאתי מה אבסורד כאן, הסיטואציה כאילו לקוחה מהחיים – ולכן ההצגה חזקה ונוגעת. מצד שני הקונפליקט בין השניים אינו עוצמתי מספיק – ומשליך על הסיום שחסר שיא דרמטי או יצירתי. לא מאוחר לחשוב על סיום אחר, יש אינסוף דוגמאות מהחיים האמיתיים.