הספר "אגדת בּרוּנוֹ ואדֵלה" של אמיר גוטפרוינד מצהיר על עצמו כבר בכריכה האחורית שהוא "לא בדיוק ספק מתח, וגם לא בדיוק אגדה וזה בטח לא רומן קלאסי". לדעתי זו הגדרה קולעת ביותר של הספר. אני מניח שמי שכתב מילים אלו ביקש לשבח את הספר, אך לדעתי הוא בא לברך ונמצא מקלל: "אגדת בּרוּנוֹ ואדֵלה" הוא לא קולאז' מרהיב של ז'אנרים שונים – "פאזל ייחודי" כפי שבעל-הכריכה האחורית כינה זאת – אלא ייצור כלאיים, שעטנז, ערבוב מין בשאינו מינו. אין בו את כסיסת הציפורניים או החידתיות שמאפיינת ספר מתח – לעתים אף נדמה שהוא פרודיה על ספרי מתח; יש בו מעט מאוד מן המורכבות והעומק של רומנים; ואין בו גם את הקסם שמהלך על אגדות.

למרות ממדיו הצנועים של הספר יש בו הצפה של פרטים שבהיעדר יכולת שחייה מיומנת, כמו זו שמצטיין בה אחד מגיבוריו,עלול הקורא לטבוע בהם. הקורא אמנם יכול לקרוא באופן סלקטיבי ולסנן בין פרטים חשובים יותר וחשובים פחות, אך לדעתי זה ענף נוסף של הבעיה השורשית הקודמת: כמו "ההתחמקות" מהגדרת הספר, כך גם ריבוי הפרטים אינו מאפשר טיפול וליבון של התמות המרכזיות בספר. למשל הקונפליקט שקשור לשואה בסיפור אינו נידון לעומק, בוודאי לא ב"ממדים שואתיים". יחד עם זאת, לשבחו של הספר יאמר כי הוא קריא וקולח.

במרכז הספר עומדות, או יותר נכון – שוכבות, מספר גופות, שהשוטר יונה מרלין, בעזרת נערה בשם זואי ועיתונאי בשם רַאי, מנסה להתחקות אחר נסיבות מותן המסתוריות. אלא שהספר אינו נצמד לנקודת התצפית של מרלין, והוא משלב גם את נקודת המבט של אנשים אחרים שאינם מצוות החקירה. כך הקורא נחשף לנסיבות המוות של אותן גופות לא דרך עיניהם של מרלין וחבריו, באופן שמייתר, מבחינת הקורא, את המשך החקירה.

מעבר לפספוס, לדעתי, שנוצר עקב נטישת נקודת התצפית של הצוות החוקר, לא מצאתי הצדקה מדוע אינפורמציה שונה נמסרת מפי דמויות שונות: אין בספר היבט פוליפוני, ריבוי קולות שמראה את הגיוון הקיים במציאות, ואין הוא רשומון שמצביע על אותה התרחשות מכמה זוויות שונות; פיזור האינפורמציה בטקסט נעשה באופן שרירותי, ללא הנמקה פנימית.

הנמקה חלקית לפיזור הטקסט ניתן אולי למצוא באפילוג של הספר, שלהבנתי נכתב על ידי גוטפרוינד – אם כי לא מצוין מי כתב את האפילוג, והרי אפילוג יכול להיות מסופר מפי אחת הדמויות. גוטפרוינד מספר כיצד נשבה בקסמו של ברונו שולץ לאחר שנתקל בספרו חנויות הקינמון, איך לאורך השנים הוא היה כותב מעין מאמרים קטנים על שולץ, וכי הוא ידע שביום מן הימים יכתוב ספר שיוקדש לדמותו. כלומר לגוטפרוינד הייתה תשוקה לדמותו של שולץ, אבל הוא לא ידע כיצד לנתב את אותה תשוקה לכתיבה של רומן בעל ערך. כמו במילותיה של יונה וולך – זה היה אצלו בידיים, אבל הוא לא יכול לעשות עם זה כלום.

יש מקרים שהתשוקה מולידה רומן עצמתי וסוחף. אך לרוב, כמו במקרה של "אגדת בּרוּנוֹ ואדֵלה", נראה כי האהבה מקלקלת את השורה.

אגדת בּרוּנוֹ ואדֵלה, אמיר גוטפרוינד, כנרת, זמורה-ביתן, דביר מוציאים לאור, 2014, 236 עמ'

[related-posts title="מספר ביקורות קודמות של אודי נוימן"]