Skip to content

ערן צור שר מהרחם

אחרי 18 שנים חוזר צור עם רונה קינן, אילן וירצברג ודנה אינטרנשיונל למופע "אתה חברה שלי" – ערב משירי יונה וולך. יובל אראל ועוד כאלף איש עברו חוויה של סקס אחר

ערן צור שר מהרחם

אחרי 18 שנים חוזר צור עם רונה קינן, אילן וירצברג ודנה אינטרנשיונל למופע "אתה חברה שלי" – ערב משירי יונה וולך. יובל אראל ועוד כאלף איש עברו חוויה של סקס אחר

השבוע שחיתי בתוך רחם אנדרוגיני. כן, אין מושג כזה, לא הגיוני, רחם זה נשי, נקבי, אין גבר עם רחם, אך בתחילת השבוע זו לא הייתה מציאות, אלא מעין חלום חסר מגדר וזהות, כאשר מועדון "בארבי" בתל-אביב הפך לרחם אחד ענקי שמתקרתו השתלשלו להם בגאווה אדמונית כמה אשכי ענק מצד אחד ופקעות של שחלות מהצד השני.  ובתווך – הקהל הרב, שמילא את המועדון לקראת הטקס הסמי פגאני, אירוטי, וולגרי, גס, ישיר, ערמומי, מופשט וחרמני, שהוקדש לביצוע השירים שכתבה לפני שנים רבות המשוררת יונה וולך.

מדובר במופע שביקש לשחזר את האירוע הראשוני, שהתרחש בשנת 1997, שבו קיבץ ערן צור את רונה קינן, נערה בת 17, דנה אינטרנשיונל, טרום הפרסום העולמי, אילן וירצברג, רוקר וטרובדור, ועוד מוזיקאים שרקחו יחדיו אסופה משירה של המשוררת יונה וולך. מופע שנוצק אל תוך אלבום מוזיקה בשם "אתה חברה שלי", כשם אחד השירים היותר בוטים של וולך.

הגשים חלום. צור. צילום: יובל אראל

לקח לערן צור 18 שנים כדי להגשים חלום ולאסוף את כל המשתתפים, ולהרים מחדש את המופע. השירים, רובם מוטמעים בגנום המוזיקלי הישראלי, המיינסטרימי, לצד האוונגרדי. לא מעט מהשירים ההם מצאו את מקומם ברשימות ההשמעה ומצעדי הפזמונים העבריים, לא כולם, כי הרי טקסטים כגון "אֵין כּוּס בֵּין הָרַגְלַיִם אֵין זַיִן שָׁם, נְשָׁמָה חַסְרַת גּוּף מִסְתּוֹבֶבֶת בַּבַּיִת", מתוך שיר הנושא "אתה חברה שלי", לא ממש יכול לעבור דרך מגברי השידור הממשלתיים. אולם כוחו של הציבור, של ההמון, חזק יותר מכוחם של השליטים, קובעי המדיניות, ושיר זה כמו השירים האחרים כבר מזמן צרובים עמוק בתודעה.

אז מה היה בבארבי? ערב רב של אנשים ונשים, אוהבי מוזיקה, מחליפי מגדר, מעריצי אמנים ויצירותיהם/ן, קהל שגדל על השירים והטקסטים, והגיע כדי לחפון בשתי ידיו, שתי אוזניו וליבו את הנוכחות הבימתית של ערן צור, רונה קינן, אילן וירצברג ודנה אינטרנשיונל. ההרכב של ערן צור הגיש יחד עם המוזיקאים האורחים ליין אפ שכלל כמעט את כל האלבום ההואו, לצד חומרים נוספים מבית היוצר של צור. שירים שמכניסים את הקהל עמוק עמוק אל תוככי הרחם האלגורי, שיוביל אותי ועוד 949 צופים למסע מוזיקלי של שעה וחצי, נצמדים למילים, לטקסטים, למנגינות ולאמוציות שערן מקרין, נהנים מהחיבור עם קינן, עם וירצברג ההופך ברגע לזמר של העם כשהחל לבצע סולו את "לא יכולתי לעשות עם זה כלום".

שיאו של המופע היה ממש בחלקו האחרון, כאשר באור ירוק עז המדמה אקווריום דמיוני, פמפום ביטים אלקטרוני והקשות נמרצות על מיתרי גיטרת הבס של ערן צור, פוסעת על הבמה לקול צווחות הקהל האחוז אקסטזה, מלכת הסצנה חוצת המגדרים, מלכת הדאנס הישראלית, דנה אינטרנשיונל, לביצוע שיר קדמשנתי או בשמו העממי – סקס אחר.

בקטנה א' – צר לי אך לא התלהבתי מהופעת האורח של נעמי לבוב, כבודה כשחקנית במקומו מונח, אך לדידי החיבור של קריאת טקסטים במופע שבו מלך קוראי הטקסטים בעצמו ניצב על הבמה (ערן צור) הפך את הופעתה לחיוורת. אולי היו צריכים יד או מגע של במאי, נניח פודיום מוגבה בקרן הבמה עם פרוג'קטור מציף להבות אור על דמותה, משהו אחר, לא כפי שהיה.

בקטנה ב' – אז למה לי פוליטיקה עכשיו כבר אמר יובל אחד, ואני חוזר על משפטו שאלתו, מה עניין הבחירות למופע, לא ימין ולא שמאל, השאירו את החוויה המוזיקלית כמות שהיא, כי אחרת זה יכול להישמע פאתטי. אני מכוון לקריאה של גברת אינטרנשיונל בהדרן האחרון במעין פאתוס "אל תשכחו – ביום שלישי מהפך, לכו להצביע", הסוחפת צווחות אושר עילאיות מהקהל, כי תכלס, וולך לא התעסקה בפוליטיקה, היא התעסקה במיניות בוטה ובזהות עצמית.

השבוע שחיתי בתוך רחם אנדרוגיני. כן, אין מושג כזה, לא הגיוני, רחם זה נשי, נקבי, אין גבר עם רחם, אך בתחילת השבוע זו לא הייתה מציאות, אלא מעין חלום חסר מגדר וזהות, כאשר מועדון "בארבי" בתל-אביב הפך לרחם אחד ענקי שמתקרתו השתלשלו להם בגאווה אדמונית כמה אשכי ענק מצד אחד ופקעות של שחלות מהצד השני.  ובתווך – הקהל הרב, שמילא את המועדון לקראת הטקס הסמי פגאני, אירוטי, וולגרי, גס, ישיר, ערמומי, מופשט וחרמני, שהוקדש לביצוע השירים שכתבה לפני שנים רבות המשוררת יונה וולך.

מדובר במופע שביקש לשחזר את האירוע הראשוני, שהתרחש בשנת 1997, שבו קיבץ ערן צור את רונה קינן, נערה בת 17, דנה אינטרנשיונל, טרום הפרסום העולמי, אילן וירצברג, רוקר וטרובדור, ועוד מוזיקאים שרקחו יחדיו אסופה משירה של המשוררת יונה וולך. מופע שנוצק אל תוך אלבום מוזיקה בשם "אתה חברה שלי", כשם אחד השירים היותר בוטים של וולך.

הגשים חלום. צור. צילום: יובל אראל

לקח לערן צור 18 שנים כדי להגשים חלום ולאסוף את כל המשתתפים, ולהרים מחדש את המופע. השירים, רובם מוטמעים בגנום המוזיקלי הישראלי, המיינסטרימי, לצד האוונגרדי. לא מעט מהשירים ההם מצאו את מקומם ברשימות ההשמעה ומצעדי הפזמונים העבריים, לא כולם, כי הרי טקסטים כגון "אֵין כּוּס בֵּין הָרַגְלַיִם אֵין זַיִן שָׁם, נְשָׁמָה חַסְרַת גּוּף מִסְתּוֹבֶבֶת בַּבַּיִת", מתוך שיר הנושא "אתה חברה שלי", לא ממש יכול לעבור דרך מגברי השידור הממשלתיים. אולם כוחו של הציבור, של ההמון, חזק יותר מכוחם של השליטים, קובעי המדיניות, ושיר זה כמו השירים האחרים כבר מזמן צרובים עמוק בתודעה.

אז מה היה בבארבי? ערב רב של אנשים ונשים, אוהבי מוזיקה, מחליפי מגדר, מעריצי אמנים ויצירותיהם/ן, קהל שגדל על השירים והטקסטים, והגיע כדי לחפון בשתי ידיו, שתי אוזניו וליבו את הנוכחות הבימתית של ערן צור, רונה קינן, אילן וירצברג ודנה אינטרנשיונל. ההרכב של ערן צור הגיש יחד עם המוזיקאים האורחים ליין אפ שכלל כמעט את כל האלבום ההואו, לצד חומרים נוספים מבית היוצר של צור. שירים שמכניסים את הקהל עמוק עמוק אל תוככי הרחם האלגורי, שיוביל אותי ועוד 949 צופים למסע מוזיקלי של שעה וחצי, נצמדים למילים, לטקסטים, למנגינות ולאמוציות שערן מקרין, נהנים מהחיבור עם קינן, עם וירצברג ההופך ברגע לזמר של העם כשהחל לבצע סולו את "לא יכולתי לעשות עם זה כלום".

שיאו של המופע היה ממש בחלקו האחרון, כאשר באור ירוק עז המדמה אקווריום דמיוני, פמפום ביטים אלקטרוני והקשות נמרצות על מיתרי גיטרת הבס של ערן צור, פוסעת על הבמה לקול צווחות הקהל האחוז אקסטזה, מלכת הסצנה חוצת המגדרים, מלכת הדאנס הישראלית, דנה אינטרנשיונל, לביצוע שיר קדמשנתי או בשמו העממי – סקס אחר.

בקטנה א' – צר לי אך לא התלהבתי מהופעת האורח של נעמי לבוב, כבודה כשחקנית במקומו מונח, אך לדידי החיבור של קריאת טקסטים במופע שבו מלך קוראי הטקסטים בעצמו ניצב על הבמה (ערן צור) הפך את הופעתה לחיוורת. אולי היו צריכים יד או מגע של במאי, נניח פודיום מוגבה בקרן הבמה עם פרוג'קטור מציף להבות אור על דמותה, משהו אחר, לא כפי שהיה.

בקטנה ב' – אז למה לי פוליטיקה עכשיו כבר אמר יובל אחד, ואני חוזר על משפטו שאלתו, מה עניין הבחירות למופע, לא ימין ולא שמאל, השאירו את החוויה המוזיקלית כמות שהיא, כי אחרת זה יכול להישמע פאתטי. אני מכוון לקריאה של גברת אינטרנשיונל בהדרן האחרון במעין פאתוס "אל תשכחו – ביום שלישי מהפך, לכו להצביע", הסוחפת צווחות אושר עילאיות מהקהל, כי תכלס, וולך לא התעסקה בפוליטיקה, היא התעסקה במיניות בוטה ובזהות עצמית.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן