8 Comments

1. מיכאל
   9 באפריל 2015 @ 1:55

   סליחה אבל המאמר שלך פשוט קורע מצחוק. אדם שמספר ימים לפני הבחירות התיימר להסביר לנו את "רחשי העם". איבחן בידענות שלכולם נמאס מנתניהו – ואפילו אנשי מפלגתו בורחים ממנו – או כדבריך "מעולם לא היה כאן ראש ממשלה כזה… שכה רבים ייחלו למפלתו. ובראשם חברי מפלגתו שלו.". עכשיו מספר לנו סיפורי פוגי על עם שבוחר מותגים. על בוחרים טמבלים שמה שמניע אותם זה הפחדה ושנאה. על אנשים חסרי מודעות בורים ונבערים שאינם שמים לב למצבם העלוב. כל זה לעומת ה"אנחנו" הנאורים שבנינו את המדינה, חיינו 19 שנים בגן עדן עלי אדמות עד שבא ה"כיבוש", הנהגנו מדינה למופת עד המהפך. ועכשיו האנחנו מתים לאט לאט והטמבלים מתרבים בקצב מדאיג. גרבוז – הגרסה הלא רהוטה. אתה מצחיק. אגב חשבת פעם כ"נאור" ו"הומני" – להתייחס בכבוד לבחירה של אנשים – גם אם הם לא בחרו במפלגות הקרובות לליבך. חשבת לייחס להם מניעים רציונלים, מבוססים על ידע, על תפישת עולם מגובשת, על הכרה נכוחה של המציאות – כפי שאתה מייחס לעצמך ולמחנה אליו אתה משתייך. תמהני.

2. גורן
   22 במרץ 2015 @ 13:17

   פעם היה פה שמח לפני שנולדתי קטע משיר של אריק איינשטיין אז אף פעם לא היה שמח פעם בשנות שלטונה של מפאי ההיסטורית היה עוני ואיזה עוני היה מיתון היית אבטלה והדבר הכי חשוב הפנקס האדום אם היית חבר במפלגה היית מסודר מצאת עבודה טובה הילדים נשלחו לבתי הספר הטובים ואם הילד היה תלמיד טוב ורצה להמשיך ללמוד היה מקבל מלגה עמידר היה מסדר לך דירה כבקשתך כי מי ניהל את עמידר [דיור לעולה או כל שם אחר של החברה המשכנת] אנשי שלומנו אבל אם לא היה לך את הפנקס האדום מצבך היה גרוע גם עבדת אז אחרי מספר חודשים היית מפוטר ושוב מחפש עבודה ולדירה היית צריך לחכות כמובן "בתור" אז חלפו ועברו ימי אותו מחנה אשר הספיק להשניא עצמו על חלק די ניכר מהעם היום אתה לא צריך פנקס של אף מפלגה הציבור היום חופשי בדעותיו הרכב האוכלוסייה שונה היום אתה כבר לא יכול למכור סיפורים של בנינו הקמנו זה דור אחר שקודם כל מעניין אותו הוא עצמו פן נוסף הוא הדמוגרפיה מה לעשות מצבעי הימין או המרכז או הדתיים אצלם הילודה היא גבוה יותר שם אין ילד וכלב אצלם המשפחות זה למעלה מארבע ילדים הדמוגרפיה תנצח אתה צודק בדבר אחד זה דרכו של עולם נכון הנושא הקיומי הביטחוני חשוב יותר לחלק גדול מהציבור ולא מדובר כאן בהפחדה רק אנחנו חיים באזור איסלמיסטי רצחני שמשנה את פני המשטרים באזור אירן באמת רוצה למחוק את ישראל היא אומרת אז זה בגלוי הרוב השולט מאמין באלוהים שלו, אתה מצין מה לעשות גם האזרחים הערבים מאמנים באללה לא רק היהודים זכותו של אדם לאמונה כל אמונה שונא את הזר גם הזר לא אוהב אותנו לא שלשנוא זה דבר חיובי הזר שנא אותנו ורדף אחרינו בכל הגלויות ועדין ממשיך לשנוא אותנו יהודים לא נותנים את הלחי השנייה הפסימיות שלך בחלקה הגדול נכונה בקטע של היעלמותם של מפלגות כמו העבודה מר"צ אלה אם אותם מפלגות יעשו חשבון נפש מדוע ציבור התומכים שלהם הולך ונעלם מדוע " הסחורה " שלהם אין לה קונים כי אם לסחורה אין קונים סימן שיש בעיה " בסחורה"

3. רובי
   21 במרץ 2015 @ 13:31

   כבן תערובת של שתי התרבויות היריבות המובילות כאן וכאחד שלעיתים מוצא את עצמו מצורע פוליטית-רעיונית אפילו בחוג המעגל הפנימי ביותר שלי, אך עם זאת, נותר נאמן לדיעותיו והשקפתו, אני מוכרח לומר שלפלח גדול מאוד באוכלוסיה, על אף ריבויי המפלגות והרעיונות, אין ייצוג הולם! המון אנשים בארץ מסתובבים מבויישים ומכונסים בעצמם עם דיעותיהם כמו אותו בחור בעל שערה אחת בודדת שלא מצא את מקומו לא בקרב קירחים ולא בקרב שעירים. וזו לא יד המקרה. זהו תהליך שהחל אי שם בתחילת שנות ה-90 וסופו הוא נורא ואיום:

   במו ידינו מסרנו את המפתחות לכור ההיתוך הישראלי להזויים שבמנהיגים.

   נגררנו לסקטוריאליות, אותו מונח מכובס שאוצר בתוכו שרצים "מלוכלכים" שיסבירו את אסונינו כחברה ומדינה; גזענות, נפוטיזם ואתנוצנטריות. לא רק שנגררנו, אלא גם נשאבנו לתוכה. נתנו לה לגיטימציה. טיפחנו אותה. הפכנו אותה לגולת הכותרת של הדמוקרטיה שלנו. להוכחה החיה לחוסנה. רק שלא השכלנו להבין שלדמוקרטיה כמו ישראל, ישנם צרכים מעט שונים, דרכי התנהלות מעט שונות וערכי בסיס מעט שונים כמו סולידריות חברתית. וכך יצא שמרוב שהדמוקרטיה כבודה במקומה מונח, בסופו של דבר, מקומה בכבודה מונח. וזהו אסון לחברה קטנה שהמכנה המשותף הנמוך ביותר שלה הוא רגשות לאומיים שהתעוררו לאחר 2000 שנות תרדמת בגלות.
   הסקטוריאליות זרעה כאן את עלייתם של גורמים לאומנים- פונדמנטליסטיים בעלי צביון פאשיסטי לצד התייפיפות נפש מצטדקת ומנותקת. הסקטוריאליות העלתה על נס את השד העדתי ונתנה את הכח לבעלי העניין לעשות ממנו קרדום לחפור בו. תאוות השררה והאתנוצנטריות של המנהיגים החדשים גרמו לסקטורים להזיז את האג'נדה שלהם לנקודות קיצון חדשות על הסקאלה הפוליטית בנסיון נואש להתבדל עד כמה שאפשר מה"מחנה האחר".
   לייצר פוליטיקה שאינה מבוססת על "אהבת מורדכי" כי אם על "שנאת המן".

   כאיש שמאל מובהק, אני תולה ולעד אתלה את האשמה במחנה שלי. לא מתוך שנאה עצמית. לא בגלל חשבון פוליטי עם מנהיג כזה או אחר, אלא משום שאני מאמין שרק למחנה שלי היתה אמורה להיות התבונה הנדרשת והרגישות לתמרן את החברה הישראלית למקום פוזיטיבי ובמשך כ-4 עשורים, המחנה הזה לא הצליח להעמיד מנהיגות בעלת שיעור קומה, חזון והשפעה שתחדור לליבו של הקונצנזוס. שלא תטעו, מקוננים יקרים, היתה לו את מלוא הלגיטימציה. היו לו את מלוא המשאבים. היתה לו היכולת להשיג את מלוא המנדט. ובכל זאת, הזחיחות, השאננות היוהרה והאינטרסים האישיים של דורות מנהיגי השמאל האחרונים ניצחו והנה, למרבה הבושה והקלון, הגענו ליום שבו השמאל יורד מושפל לקנוסה, רק שהפעם, הירידה הזו לקנוסה מתקיימת במוחו הקודח, כי לא בלבד שעיני מצביעי המחנה השני קהו מראות את השלכות בחירתם, אלא גם אינם רואים כל אלטרנטיבה אצלינו, כי השמאל כושל במשך שנים בטיפוח מנהיגות חדשה ורעננה. השמאל כשל בשימור מורשתו הפוליטית ההיסטורית. השמאל כשל בתפקידו כברומטר וקטליזטור. האשמה היא שלנו, דה-פקטו. שיחקנו עם הימין במגרש שלו, עם חוקי המשחק שלו מטעמי נוחות. ונגררנו, לא יזמנו. שמננו ובעטנו. והנה אנחנו כאן, על סף השוקת השבורה, ממאנים לקחת אחריות, ממאנים להתבונן פנימה ונגררים אחר משחקי דמגוגיה בנסיון אחרון לעקוץ את הפיל המשתולל שדורך עלינו. השמאל צריך לעשות עם עצמו חשבון נפש נוקב וכואב. איך ייתכן שהמחנה המחשיב את עצמו כ"אור לשוקולדים" לא מצמיח מנהיגים ראויים שיחדרו לליבו של הקונצנזוס, לעזאזל?! איך ייתכן שהמחנה שניצח את הגדולות והנוראות במלחמות ישראל לא מצליח להסיט עצמו אחר כבוד מעט ימינה בפן המדיני כדי להרגיע את חששות המצביעים הפוטנציאליים מהזרם המרכזי? איפא נאורים אנו יותר מבן גוריון, אשכול, גולדה, אבא אבן והגנרל יצחק רבין? האם ביום פקודה לא נעשה כל מה שצריך על מנת להגן בחירוף על אינטרסים ישראליים? ואם כן, מדוע אנו מתעקשים להצטייר כקדושים מהאפפיור ולהבריח מצביעי קונצנזוס? והכי חשוב, מדוע דווקא אנו איננו מתעלים מעל הסקטוריאליזם משנים את כללי המשחק? מישהו עוד עלול לחשוב שאיבדנו את הדרך. איבדנו?…

4. שרה
   21 במרץ 2015 @ 9:31

   טובי, תוצאת הבחירות משקפת את הרדידות של ״מחנה השמאל״ שהלך על לשלול את האחר במקום לעשות חשבון נפש מהבחירות הקודמות, לנסח אידיאולוגיה שאינה מבוססת על המבדיל אלא על המאחד , ועל מה שחשוב לכולנו כישראלים ויהודים והומניטרים. יש תמיד תקווה. רדו אל העם ואל תתנשאו לכם על הר סיני שלכם. אידיאולוגיה, יושרה, קבלת האחר, וכבוד הדדי יחזירו את ה״שמאל״ למפה. אני הייתי פה לפני 48, ב 48, 56, 67, 73, 81, …
   אני יודעת קרוא וכתוב, לא מנשקת מזוזות, מזרחית ומצביעת ליכוד, וכן פעם הייתי מפא״י ועתון דבר וכד׳.

   • מנצל
     21 במרץ 2015 @ 17:44

     את כנראה מבלבלת סיבה ותוצאה. רדידות השמאל ורדיפת האחר שלו הם תוצאה של נסיון פאתטי לעשות בדיוק את מה שאת הצעת, "לרדת אל העם". ומכיוון שהעם הוא ברובו ימני וברובו המוחלט יש לו איזה דמון שנוא בראש שהוא מקור הרוע לכל צרותיו, ומכיוון שראש הממשלה (הימני) מדבר רק על איראן, ושר החוץ (הימני) מדבר רק על ערבים, ושר האוצר (לשעבר) כשאינו מפזר שקרים והטעיות מדבר על החרדים וכולם מדברים על זועבי והקמפיינים הם "אנחנו או השמאל" (כן, כן אני יודע שזו תגובת נגד), "עונש מוות למחבלים" , "דעאש בדרך לישראל", בנט נגד לפיד (למרות שחודשיים לפני זה היו אחים תאומים) אז חשבו להם בשמאל שזו כנראה הנוסחה, ככה מנצחים מדינה. לא הלך, עכשיו חוכמה גדולה לבקר את זה…

     • שרה
       21 במרץ 2015 @ 22:50

       מנצל, הכוונה ב״לרדת אל העם״ היא לקרוא את המציאות שהשתנתה כל כך מאז 1948 או אפילו מאז סוף המאה הקודמת. השמאל בישראל חי עדיין בתקופת האדם הקדמון כאשר הוא מתכחש לתמורות העולמיות ולסכנות שעומדות בפנינו כמדינה עצמאית. אני לא צריכה את ההפחדות של ביבי או בנט, אני קוראת ושומעת חדשות ומסיקה מסקנות בעצמי.

5. נמרוד נוי
   21 במרץ 2015 @ 8:16

   טובי ידידי ועמיתי לכתיבה,

   החיים כאמור חזקים מכולנו. אין כל סיבה לרוח הנכאים המשודרת מדבריך. אבי, זכרונו לברכה, בנוסף להיותו חלוץ בקיבוץ היה גם עיתונאי בעל המשמר, שהנך מזכיר אותו בדבריך. מבחינתי, להמשיך את מורשתם של הורי החלוצים אינה לדקלם את אמונותיהם וערכיהם ולאמצם באופן עיוור. מה שאפיין את דור המייסדים של המדינה יותר מכל הוא יכולתם להישיר מבט אל המציאות בה חיו, באומץ ובתעוזת הרוח, ולהגדיר באופן אוטונומי את תפיסת הממשות שלהם, וממנה לגזור את ערכיהם ולעצב את מערכות חייהם. אני אימצתי את הדבר התשתיתי הזה ואני מגלם זאת בחיי. בכך אני ממשיך את מורשתם.
   אין צורך להתרפק על העבר. על כולנו לקום בבוקר ולהתייצב אל מול האתגרים של תקופתנו ולהתמודד עמם באותה הרוח שאפיינה את הורינו. השמאל כמונח וכתפיסה איננו קדוש ואיננו חזות הכל. כך גם הימין. אפשר וצריך להסתכל על המציאות בכלים ובעיניים חדשות. צדק ושאיפה לשיויון הם ערכים אנושיים אוניברסליים ואין צורך לעטפם באידאולוגיות ולנכס אותם רק לשמאל. גם לנו מגיע לעצב את חיינו באופן אוטונומי. זו גם חובתנו. צריך להפסיק את שירת הבכי והנהי הזאת של השמאל. הגעגועים הרומנטיים האלה לעבר הם רק בעוכרינו. הרוח הזאת חייבת להשתנות כי היא מייצרת מבלי משים תוצאות רעות.

6. לבנה
   20 במרץ 2015 @ 19:43

   חותמת על כל מילה. זה כואב. זה יכאב. זה ייגמר.