ילדים, תתעודדו: המצב יהיה הרבה יותר גרוע

בעוד שנה או שנתיים, בעוד קדנציה או שתיים, בעוד דור או דורותיים, המעגל ייסגר לנצח: ניפרד מאחרוני מצביעי העבודה, מרצ, מפ"ם של פעם, נקבור ונספיד את שרידי השמאל ואיתם גם את הזכרונות, שיימחקו מהתודעה וגם מספרי ההיסטוריה

ילדים, תתעודדו: המצב יהיה הרבה יותר גרוע

בעוד שנה או שנתיים, בעוד קדנציה או שתיים, בעוד דור או דורותיים, המעגל ייסגר לנצח: ניפרד מאחרוני מצביעי העבודה, מרצ, מפ"ם של פעם, נקבור ונספיד את שרידי השמאל ואיתם גם את הזכרונות, שיימחקו מהתודעה וגם מספרי ההיסטוריה

אחרי ההלם והתדהמה, בתום הבכי והנהי, עם בוא ההכרה ואיתה ההשלמה – זה הזמן להגיד: עוד לא אבדה התקווה. עוד שנה, עוד קדנציה, עוד דור או שניים – זה יקרה . בסוף זה יקרה.

אף אחד לא חי לנצח וכולנו נמות יום אחד. ועל כן עוד לא אבדה התקווה.

כמו שעיתון "על המשמר" גווע והתאדה במקביל לשקיעת התנועה הקיבוצית; כמו עיתון "דבר" שפרפר, גסס ומת יחד עם מה שהייתה פעם ההסתדרות הכללית; כמו עיתון "מעריב" שהיה פעם הכי נפוץ ואיבד כוח וצלל במקביל להתבגרותם, הזדקנותם ומותם של ותיקי קוראיו עד שלא נשאר ממנו דבר; ומתישהו, בעתיד הלא רחוק, זה גם יהיה גורלו של עיתון "הארץ".

כבר היום, רוב מוחלט, מוצק, של בעלי זכות הבחירה הישראלים לא נולד או לא היה כאן לפני 1967. לפני השחרור הגדול, לפני החזרה ההירואית אל סלעי קיומנו. כבר היום, כמות מסיבית, אולי אפילו רוב או קרוב לזה, מבעלי זכות הבחירה, עוד לא נולדו ובטח לא היו כאן לפני 1977, השנה שבה הפך השעון הפוליטי הישראלי את כיוון סיבובו. רוב מוחלט של בעלי זכות הבחירה הישראלים לא יודעים, לא מעלים על דעתם, לא חושבים – שייתכן אחרת. שהיה פעם אחרת. שאפשר שיהיה אחרת. יש עדיין מיעוט (כמעט נכחד) שזוכר, שהיה שם, שחי אז; למיעוט הזה יש דור חדש, מצומק, שנושא את גן הזיכרון הזה. שהיה אחרת ושאפשר אחרת. גם הוא מיעוט, גם הוא כמעט נכחד.

הניצחון המוחלט, הסופי, הטוטאלי של הישראליות החדשה. נתניהו הכובש (צילום: דן בר דוב)

ובדיוק שם נשארה התקווה. בעוד שנה, בעוד קדנציה, בעוד דור אחר או שניים – זה יקרה. המעגל ייסגר. מרחק הזמן שיעבור מ-1967 ייהפך להיסטורי; מרחק הזיכרון מ-1977 ייהפך למיתולוגי; הזמן יעשה את שלו וניפרד מאלה שהיו שם (ב-48', ב-56', ב-67') ונשאו את גחלת הזיכרון האבוד, את הצ'יפ שצרובה בו ההכרה שאפשר אחרת.

בעוד שנה או שנתיים, בעוד קדנציה או שתיים, בעוד דור – מקסימום דורותיים – ניפרד מאחרוני מצביעי העבודה, מרצ, מפ"ם של פעם, נקבור ונספיד את שרידי השמאל, הזכרונות שעוד נותרו יימחקו מהתודעה וגם מספרי ההיסטוריה.

כי גם היום אין באמת שמאל. ואם אין את זה, אז אין את מי להאשים. הכל הבל. זיכרון רחוק. פנטום. זו החברה הישראלית. היא השתנתה והיא עוד תשתנה: ימינה. עוד ועוד ועוד ימינה. תשכחו ממילה שמאל: היא לא קיימת עוד.

מה שהיה פעם "מחנה השמאל" הוא שאריות מדולדלות של השקפת עולם שהיא לא יותר מזיכרון היסטורי של מעטים, בודדים, של מיעוט שנאחז בזיכרון. מיעוט שהולך ומצטמק.

והמחנה הזה הוא מזמן לא מחנה. אפילו לא תחנת אוטובוס. הוא שוליים זניחים. חסרי כוח. נטולי משמעות. הנרטיב של "להתנחל בלבבות" – עם אמיתות נושנות כמו שתי המדינות, סיום הכיבוש, ליברליות, חילוניות, שוויון, חופש – הוא במקרה הטוב מס שפתיים, אבל יותר מזה – הוא שקר עצמי. אין לבבות ומי שמתנחל כבר לא יזוז משם. אין קונים לסחורה הזאת. הרוב השולט מאמין באלוהים שלו, שונא את הזר, את שכניו, מפחד ומפחיד כדרך חיים, מוכן לחיות על חרבו, מוכן לקבל את העוני, הפער, ההשפלה וחוסר השוויון כגזרה משמיים.

אין יותר חלוקה בין "מחנות". יש נרטיב אחד מוביל – והוא המנצח. והמנצח לוקח הכל. הניצחון הזה מושלם. בלתי שביר. את הגלגל הזה לא אפשר יהיה עוד להחזיר לאחור.

ובעוד דור או דורותיים כבר לא נלך לבחירות. אולי בגלל שלא יהיו עוד בחירות, בעיקר כי לא יהיה בשביל מה לטרוח.


מצביעים עבור המותג, בלי שום קשר לאיכות הבד

בראייה מפוכחת, נטולת חלומות ואשליות, מנותקת ממאוויי נפש, נקייה מרגשות ותחושות – הבחירות האלה משקפות באופן מדויק את החברה הישראלית בחמישים השנים האחרונות. וגם במאה השנים הבאות.

המציאות שאליה התעוררנו השבוע היא לא השבר של התקשורת המגויסת, לא תוצר של הסקרים המוטים, לא פרי הביאושים של המדגמים המרומים ואפילו לא גרבוז. וגם לא הדמגוגיה, ההסתה והפראנויה של ראש הממשלה הנבחר. אפילו לא זה.

המציאות שהיכתה בנו היא היא המציאות העירומה של החברה הישראלית. של מבנה החברה הישראלית. של החלקים שמרכיבים את השלם – שכלל וכלל אינו שלם – המכונה "הזהות הישראלית".

במנותק ובלי שום קשר לזהות המועמדות והמועמדים בכל המפלגות והרשימות, בלי להתייחס למצע החברתי שלהם – שלא היה – להשקפה המדינית, הכלכלית, החינוכית; בלי להביא בחשבון לנושאי חינוך ובריאות ורווחה ודיור ותחבורה.

בלי קשר לכל אלה: קבוצות הבחירה הישראליות נחלקות דיכוטומית ע"פ ההשתייכות הנפשית, החברתית, הלוקאלית, המשפחתית, העדתית – ומצביעות עבור מותגים. פתק ההצבעה הוא התווית. הטיקט שתפור לבגד.

קחו 90 אחוזים מחברי הכנסת שנבחרו השבוע, הכניסו את כל השמות לכובע טמבל גדול, נערו היטב, כסו את העיניים בצעיף אטום – ואז תחלקו את כל השמות בין המפלגות השונות באופן אקראי ורנדומאלי. 30 שמות אקראיים בקופסת הליכוד, 24 שמות בתיבת העבודה, 11 שמות במעטפה של לפיד, 10 לרשימת כחלון וכן הלאה.

עכשיו נסו לדמיין מה היה קורה אם אפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור, ולהביא 5 מיליון מצביעים אל אותה הקלפי ולאותה המעטפה.

מנדט אחד שחוק לא היה זז ממקום למקום. התוצאות היו זהות. אחד לאחד.

סוף סיפור.

 

[related-posts title="מדבר אל הקיר – מאמרים קודמים"]

 

  1. סליחה אבל המאמר שלך פשוט קורע מצחוק. אדם שמספר ימים לפני הבחירות התיימר להסביר לנו את "רחשי העם". איבחן בידענות שלכולם נמאס מנתניהו – ואפילו אנשי מפלגתו בורחים ממנו – או כדבריך "מעולם לא היה כאן ראש ממשלה כזה… שכה רבים ייחלו למפלתו. ובראשם חברי מפלגתו שלו.". עכשיו מספר לנו סיפורי פוגי על עם שבוחר מותגים. על בוחרים טמבלים שמה שמניע אותם זה הפחדה ושנאה. על אנשים חסרי מודעות בורים ונבערים שאינם שמים לב למצבם העלוב. כל זה לעומת ה"אנחנו" הנאורים שבנינו את המדינה, חיינו 19 שנים בגן עדן עלי אדמות עד שבא ה"כיבוש", הנהגנו מדינה למופת עד המהפך. ועכשיו האנחנו מתים לאט לאט והטמבלים מתרבים בקצב מדאיג. גרבוז – הגרסה הלא רהוטה. אתה מצחיק. אגב חשבת פעם כ"נאור" ו"הומני" – להתייחס בכבוד לבחירה של אנשים – גם אם הם לא בחרו במפלגות הקרובות לליבך. חשבת לייחס להם מניעים רציונלים, מבוססים על ידע, על תפישת עולם מגובשת, על הכרה נכוחה של המציאות – כפי שאתה מייחס לעצמך ולמחנה אליו אתה משתייך. תמהני.

  2. פעם היה פה שמח לפני שנולדתי קטע משיר של אריק איינשטיין אז אף פעם לא היה שמח פעם בשנות שלטונה של מפאי ההיסטורית היה עוני ואיזה עוני היה מיתון היית אבטלה והדבר הכי חשוב הפנקס האדום אם היית חבר במפלגה היית מסודר מצאת עבודה טובה הילדים נשלחו לבתי הספר הטובים ואם הילד היה תלמיד טוב ורצה להמשיך ללמוד היה מקבל מלגה עמידר היה מסדר לך דירה כבקשתך כי מי ניהל את עמידר [דיור לעולה או כל שם אחר של החברה המשכנת] אנשי שלומנו אבל אם לא היה לך את הפנקס האדום מצבך היה גרוע גם עבדת אז אחרי מספר חודשים היית מפוטר ושוב מחפש עבודה ולדירה היית צריך לחכות כמובן "בתור" אז חלפו ועברו ימי אותו מחנה אשר הספיק להשניא עצמו על חלק די ניכר מהעם היום אתה לא צריך פנקס של אף מפלגה הציבור היום חופשי בדעותיו הרכב האוכלוסייה שונה היום אתה כבר לא יכול למכור סיפורים של בנינו הקמנו זה דור אחר שקודם כל מעניין אותו הוא עצמו פן נוסף הוא הדמוגרפיה מה לעשות מצבעי הימין או המרכז או הדתיים אצלם הילודה היא גבוה יותר שם אין ילד וכלב אצלם המשפחות זה למעלה מארבע ילדים הדמוגרפיה תנצח אתה צודק בדבר אחד זה דרכו של עולם נכון הנושא הקיומי הביטחוני חשוב יותר לחלק גדול מהציבור ולא מדובר כאן בהפחדה רק אנחנו חיים באזור איסלמיסטי רצחני שמשנה את פני המשטרים באזור אירן באמת רוצה למחוק את ישראל היא אומרת אז זה בגלוי הרוב השולט מאמין באלוהים שלו, אתה מצין מה לעשות גם האזרחים הערבים מאמנים באללה לא רק היהודים זכותו של אדם לאמונה כל אמונה שונא את הזר גם הזר לא אוהב אותנו לא שלשנוא זה דבר חיובי הזר שנא אותנו ורדף אחרינו בכל הגלויות ועדין ממשיך לשנוא אותנו יהודים לא נותנים את הלחי השנייה הפסימיות שלך בחלקה הגדול נכונה בקטע של היעלמותם של מפלגות כמו העבודה מר"צ אלה אם אותם מפלגות יעשו חשבון נפש מדוע ציבור התומכים שלהם הולך ונעלם מדוע " הסחורה " שלהם אין לה קונים כי אם לסחורה אין קונים סימן שיש בעיה " בסחורה"

  3. כבן תערובת של שתי התרבויות היריבות המובילות כאן וכאחד שלעיתים מוצא את עצמו מצורע פוליטית-רעיונית אפילו בחוג המעגל הפנימי ביותר שלי, אך עם זאת, נותר נאמן לדיעותיו והשקפתו, אני מוכרח לומר שלפלח גדול מאוד באוכלוסיה, על אף ריבויי המפלגות והרעיונות, אין ייצוג הולם! המון אנשים בארץ מסתובבים מבויישים ומכונסים בעצמם עם דיעותיהם כמו אותו בחור בעל שערה אחת בודדת שלא מצא את מקומו לא בקרב קירחים ולא בקרב שעירים. וזו לא יד המקרה. זהו תהליך שהחל אי שם בתחילת שנות ה-90 וסופו הוא נורא ואיום:

    במו ידינו מסרנו את המפתחות לכור ההיתוך הישראלי להזויים שבמנהיגים.

    נגררנו לסקטוריאליות, אותו מונח מכובס שאוצר בתוכו שרצים "מלוכלכים" שיסבירו את אסונינו כחברה ומדינה; גזענות, נפוטיזם ואתנוצנטריות. לא רק שנגררנו, אלא גם נשאבנו לתוכה. נתנו לה לגיטימציה. טיפחנו אותה. הפכנו אותה לגולת הכותרת של הדמוקרטיה שלנו. להוכחה החיה לחוסנה. רק שלא השכלנו להבין שלדמוקרטיה כמו ישראל, ישנם צרכים מעט שונים, דרכי התנהלות מעט שונות וערכי בסיס מעט שונים כמו סולידריות חברתית. וכך יצא שמרוב שהדמוקרטיה כבודה במקומה מונח, בסופו של דבר, מקומה בכבודה מונח. וזהו אסון לחברה קטנה שהמכנה המשותף הנמוך ביותר שלה הוא רגשות לאומיים שהתעוררו לאחר 2000 שנות תרדמת בגלות.
    הסקטוריאליות זרעה כאן את עלייתם של גורמים לאומנים- פונדמנטליסטיים בעלי צביון פאשיסטי לצד התייפיפות נפש מצטדקת ומנותקת. הסקטוריאליות העלתה על נס את השד העדתי ונתנה את הכח לבעלי העניין לעשות ממנו קרדום לחפור בו. תאוות השררה והאתנוצנטריות של המנהיגים החדשים גרמו לסקטורים להזיז את האג'נדה שלהם לנקודות קיצון חדשות על הסקאלה הפוליטית בנסיון נואש להתבדל עד כמה שאפשר מה"מחנה האחר".
    לייצר פוליטיקה שאינה מבוססת על "אהבת מורדכי" כי אם על "שנאת המן".

    כאיש שמאל מובהק, אני תולה ולעד אתלה את האשמה במחנה שלי. לא מתוך שנאה עצמית. לא בגלל חשבון פוליטי עם מנהיג כזה או אחר, אלא משום שאני מאמין שרק למחנה שלי היתה אמורה להיות התבונה הנדרשת והרגישות לתמרן את החברה הישראלית למקום פוזיטיבי ובמשך כ-4 עשורים, המחנה הזה לא הצליח להעמיד מנהיגות בעלת שיעור קומה, חזון והשפעה שתחדור לליבו של הקונצנזוס. שלא תטעו, מקוננים יקרים, היתה לו את מלוא הלגיטימציה. היו לו את מלוא המשאבים. היתה לו היכולת להשיג את מלוא המנדט. ובכל זאת, הזחיחות, השאננות היוהרה והאינטרסים האישיים של דורות מנהיגי השמאל האחרונים ניצחו והנה, למרבה הבושה והקלון, הגענו ליום שבו השמאל יורד מושפל לקנוסה, רק שהפעם, הירידה הזו לקנוסה מתקיימת במוחו הקודח, כי לא בלבד שעיני מצביעי המחנה השני קהו מראות את השלכות בחירתם, אלא גם אינם רואים כל אלטרנטיבה אצלינו, כי השמאל כושל במשך שנים בטיפוח מנהיגות חדשה ורעננה. השמאל כשל בשימור מורשתו הפוליטית ההיסטורית. השמאל כשל בתפקידו כברומטר וקטליזטור. האשמה היא שלנו, דה-פקטו. שיחקנו עם הימין במגרש שלו, עם חוקי המשחק שלו מטעמי נוחות. ונגררנו, לא יזמנו. שמננו ובעטנו. והנה אנחנו כאן, על סף השוקת השבורה, ממאנים לקחת אחריות, ממאנים להתבונן פנימה ונגררים אחר משחקי דמגוגיה בנסיון אחרון לעקוץ את הפיל המשתולל שדורך עלינו. השמאל צריך לעשות עם עצמו חשבון נפש נוקב וכואב. איך ייתכן שהמחנה המחשיב את עצמו כ"אור לשוקולדים" לא מצמיח מנהיגים ראויים שיחדרו לליבו של הקונצנזוס, לעזאזל?! איך ייתכן שהמחנה שניצח את הגדולות והנוראות במלחמות ישראל לא מצליח להסיט עצמו אחר כבוד מעט ימינה בפן המדיני כדי להרגיע את חששות המצביעים הפוטנציאליים מהזרם המרכזי? איפא נאורים אנו יותר מבן גוריון, אשכול, גולדה, אבא אבן והגנרל יצחק רבין? האם ביום פקודה לא נעשה כל מה שצריך על מנת להגן בחירוף על אינטרסים ישראליים? ואם כן, מדוע אנו מתעקשים להצטייר כקדושים מהאפפיור ולהבריח מצביעי קונצנזוס? והכי חשוב, מדוע דווקא אנו איננו מתעלים מעל הסקטוריאליזם משנים את כללי המשחק? מישהו עוד עלול לחשוב שאיבדנו את הדרך. איבדנו?…

  4. טובי, תוצאת הבחירות משקפת את הרדידות של ״מחנה השמאל״ שהלך על לשלול את האחר במקום לעשות חשבון נפש מהבחירות הקודמות, לנסח אידיאולוגיה שאינה מבוססת על המבדיל אלא על המאחד , ועל מה שחשוב לכולנו כישראלים ויהודים והומניטרים. יש תמיד תקווה. רדו אל העם ואל תתנשאו לכם על הר סיני שלכם. אידיאולוגיה, יושרה, קבלת האחר, וכבוד הדדי יחזירו את ה״שמאל״ למפה. אני הייתי פה לפני 48, ב 48, 56, 67, 73, 81, …
    אני יודעת קרוא וכתוב, לא מנשקת מזוזות, מזרחית ומצביעת ליכוד, וכן פעם הייתי מפא״י ועתון דבר וכד׳.

    • את כנראה מבלבלת סיבה ותוצאה. רדידות השמאל ורדיפת האחר שלו הם תוצאה של נסיון פאתטי לעשות בדיוק את מה שאת הצעת, "לרדת אל העם". ומכיוון שהעם הוא ברובו ימני וברובו המוחלט יש לו איזה דמון שנוא בראש שהוא מקור הרוע לכל צרותיו, ומכיוון שראש הממשלה (הימני) מדבר רק על איראן, ושר החוץ (הימני) מדבר רק על ערבים, ושר האוצר (לשעבר) כשאינו מפזר שקרים והטעיות מדבר על החרדים וכולם מדברים על זועבי והקמפיינים הם "אנחנו או השמאל" (כן, כן אני יודע שזו תגובת נגד), "עונש מוות למחבלים" , "דעאש בדרך לישראל", בנט נגד לפיד (למרות שחודשיים לפני זה היו אחים תאומים) אז חשבו להם בשמאל שזו כנראה הנוסחה, ככה מנצחים מדינה. לא הלך, עכשיו חוכמה גדולה לבקר את זה…

      • מנצל, הכוונה ב״לרדת אל העם״ היא לקרוא את המציאות שהשתנתה כל כך מאז 1948 או אפילו מאז סוף המאה הקודמת. השמאל בישראל חי עדיין בתקופת האדם הקדמון כאשר הוא מתכחש לתמורות העולמיות ולסכנות שעומדות בפנינו כמדינה עצמאית. אני לא צריכה את ההפחדות של ביבי או בנט, אני קוראת ושומעת חדשות ומסיקה מסקנות בעצמי.

  5. טובי ידידי ועמיתי לכתיבה,

    החיים כאמור חזקים מכולנו. אין כל סיבה לרוח הנכאים המשודרת מדבריך. אבי, זכרונו לברכה, בנוסף להיותו חלוץ בקיבוץ היה גם עיתונאי בעל המשמר, שהנך מזכיר אותו בדבריך. מבחינתי, להמשיך את מורשתם של הורי החלוצים אינה לדקלם את אמונותיהם וערכיהם ולאמצם באופן עיוור. מה שאפיין את דור המייסדים של המדינה יותר מכל הוא יכולתם להישיר מבט אל המציאות בה חיו, באומץ ובתעוזת הרוח, ולהגדיר באופן אוטונומי את תפיסת הממשות שלהם, וממנה לגזור את ערכיהם ולעצב את מערכות חייהם. אני אימצתי את הדבר התשתיתי הזה ואני מגלם זאת בחיי. בכך אני ממשיך את מורשתם.
    אין צורך להתרפק על העבר. על כולנו לקום בבוקר ולהתייצב אל מול האתגרים של תקופתנו ולהתמודד עמם באותה הרוח שאפיינה את הורינו. השמאל כמונח וכתפיסה איננו קדוש ואיננו חזות הכל. כך גם הימין. אפשר וצריך להסתכל על המציאות בכלים ובעיניים חדשות. צדק ושאיפה לשיויון הם ערכים אנושיים אוניברסליים ואין צורך לעטפם באידאולוגיות ולנכס אותם רק לשמאל. גם לנו מגיע לעצב את חיינו באופן אוטונומי. זו גם חובתנו. צריך להפסיק את שירת הבכי והנהי הזאת של השמאל. הגעגועים הרומנטיים האלה לעבר הם רק בעוכרינו. הרוח הזאת חייבת להשתנות כי היא מייצרת מבלי משים תוצאות רעות.

כתבות אחרונות באתר

אחרי ההלם והתדהמה, בתום הבכי והנהי, עם בוא ההכרה ואיתה ההשלמה – זה הזמן להגיד: עוד לא אבדה התקווה. עוד שנה, עוד קדנציה, עוד דור או שניים – זה יקרה . בסוף זה יקרה.

אף אחד לא חי לנצח וכולנו נמות יום אחד. ועל כן עוד לא אבדה התקווה.

כמו שעיתון "על המשמר" גווע והתאדה במקביל לשקיעת התנועה הקיבוצית; כמו עיתון "דבר" שפרפר, גסס ומת יחד עם מה שהייתה פעם ההסתדרות הכללית; כמו עיתון "מעריב" שהיה פעם הכי נפוץ ואיבד כוח וצלל במקביל להתבגרותם, הזדקנותם ומותם של ותיקי קוראיו עד שלא נשאר ממנו דבר; ומתישהו, בעתיד הלא רחוק, זה גם יהיה גורלו של עיתון "הארץ".

כבר היום, רוב מוחלט, מוצק, של בעלי זכות הבחירה הישראלים לא נולד או לא היה כאן לפני 1967. לפני השחרור הגדול, לפני החזרה ההירואית אל סלעי קיומנו. כבר היום, כמות מסיבית, אולי אפילו רוב או קרוב לזה, מבעלי זכות הבחירה, עוד לא נולדו ובטח לא היו כאן לפני 1977, השנה שבה הפך השעון הפוליטי הישראלי את כיוון סיבובו. רוב מוחלט של בעלי זכות הבחירה הישראלים לא יודעים, לא מעלים על דעתם, לא חושבים – שייתכן אחרת. שהיה פעם אחרת. שאפשר שיהיה אחרת. יש עדיין מיעוט (כמעט נכחד) שזוכר, שהיה שם, שחי אז; למיעוט הזה יש דור חדש, מצומק, שנושא את גן הזיכרון הזה. שהיה אחרת ושאפשר אחרת. גם הוא מיעוט, גם הוא כמעט נכחד.

הניצחון המוחלט, הסופי, הטוטאלי של הישראליות החדשה. נתניהו הכובש (צילום: דן בר דוב)

ובדיוק שם נשארה התקווה. בעוד שנה, בעוד קדנציה, בעוד דור אחר או שניים – זה יקרה. המעגל ייסגר. מרחק הזמן שיעבור מ-1967 ייהפך להיסטורי; מרחק הזיכרון מ-1977 ייהפך למיתולוגי; הזמן יעשה את שלו וניפרד מאלה שהיו שם (ב-48', ב-56', ב-67') ונשאו את גחלת הזיכרון האבוד, את הצ'יפ שצרובה בו ההכרה שאפשר אחרת.

בעוד שנה או שנתיים, בעוד קדנציה או שתיים, בעוד דור – מקסימום דורותיים – ניפרד מאחרוני מצביעי העבודה, מרצ, מפ"ם של פעם, נקבור ונספיד את שרידי השמאל, הזכרונות שעוד נותרו יימחקו מהתודעה וגם מספרי ההיסטוריה.

כי גם היום אין באמת שמאל. ואם אין את זה, אז אין את מי להאשים. הכל הבל. זיכרון רחוק. פנטום. זו החברה הישראלית. היא השתנתה והיא עוד תשתנה: ימינה. עוד ועוד ועוד ימינה. תשכחו ממילה שמאל: היא לא קיימת עוד.

מה שהיה פעם "מחנה השמאל" הוא שאריות מדולדלות של השקפת עולם שהיא לא יותר מזיכרון היסטורי של מעטים, בודדים, של מיעוט שנאחז בזיכרון. מיעוט שהולך ומצטמק.

והמחנה הזה הוא מזמן לא מחנה. אפילו לא תחנת אוטובוס. הוא שוליים זניחים. חסרי כוח. נטולי משמעות. הנרטיב של "להתנחל בלבבות" – עם אמיתות נושנות כמו שתי המדינות, סיום הכיבוש, ליברליות, חילוניות, שוויון, חופש – הוא במקרה הטוב מס שפתיים, אבל יותר מזה – הוא שקר עצמי. אין לבבות ומי שמתנחל כבר לא יזוז משם. אין קונים לסחורה הזאת. הרוב השולט מאמין באלוהים שלו, שונא את הזר, את שכניו, מפחד ומפחיד כדרך חיים, מוכן לחיות על חרבו, מוכן לקבל את העוני, הפער, ההשפלה וחוסר השוויון כגזרה משמיים.

אין יותר חלוקה בין "מחנות". יש נרטיב אחד מוביל – והוא המנצח. והמנצח לוקח הכל. הניצחון הזה מושלם. בלתי שביר. את הגלגל הזה לא אפשר יהיה עוד להחזיר לאחור.

ובעוד דור או דורותיים כבר לא נלך לבחירות. אולי בגלל שלא יהיו עוד בחירות, בעיקר כי לא יהיה בשביל מה לטרוח.


מצביעים עבור המותג, בלי שום קשר לאיכות הבד

בראייה מפוכחת, נטולת חלומות ואשליות, מנותקת ממאוויי נפש, נקייה מרגשות ותחושות – הבחירות האלה משקפות באופן מדויק את החברה הישראלית בחמישים השנים האחרונות. וגם במאה השנים הבאות.

המציאות שאליה התעוררנו השבוע היא לא השבר של התקשורת המגויסת, לא תוצר של הסקרים המוטים, לא פרי הביאושים של המדגמים המרומים ואפילו לא גרבוז. וגם לא הדמגוגיה, ההסתה והפראנויה של ראש הממשלה הנבחר. אפילו לא זה.

המציאות שהיכתה בנו היא היא המציאות העירומה של החברה הישראלית. של מבנה החברה הישראלית. של החלקים שמרכיבים את השלם – שכלל וכלל אינו שלם – המכונה "הזהות הישראלית".

במנותק ובלי שום קשר לזהות המועמדות והמועמדים בכל המפלגות והרשימות, בלי להתייחס למצע החברתי שלהם – שלא היה – להשקפה המדינית, הכלכלית, החינוכית; בלי להביא בחשבון לנושאי חינוך ובריאות ורווחה ודיור ותחבורה.

בלי קשר לכל אלה: קבוצות הבחירה הישראליות נחלקות דיכוטומית ע"פ ההשתייכות הנפשית, החברתית, הלוקאלית, המשפחתית, העדתית – ומצביעות עבור מותגים. פתק ההצבעה הוא התווית. הטיקט שתפור לבגד.

קחו 90 אחוזים מחברי הכנסת שנבחרו השבוע, הכניסו את כל השמות לכובע טמבל גדול, נערו היטב, כסו את העיניים בצעיף אטום – ואז תחלקו את כל השמות בין המפלגות השונות באופן אקראי ורנדומאלי. 30 שמות אקראיים בקופסת הליכוד, 24 שמות בתיבת העבודה, 11 שמות במעטפה של לפיד, 10 לרשימת כחלון וכן הלאה.

עכשיו נסו לדמיין מה היה קורה אם אפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור, ולהביא 5 מיליון מצביעים אל אותה הקלפי ולאותה המעטפה.

מנדט אחד שחוק לא היה זז ממקום למקום. התוצאות היו זהות. אחד לאחד.

סוף סיפור.

 

[related-posts title="מדבר אל הקיר – מאמרים קודמים"]

 

  1. סליחה אבל המאמר שלך פשוט קורע מצחוק. אדם שמספר ימים לפני הבחירות התיימר להסביר לנו את "רחשי העם". איבחן בידענות שלכולם נמאס מנתניהו – ואפילו אנשי מפלגתו בורחים ממנו – או כדבריך "מעולם לא היה כאן ראש ממשלה כזה… שכה רבים ייחלו למפלתו. ובראשם חברי מפלגתו שלו.". עכשיו מספר לנו סיפורי פוגי על עם שבוחר מותגים. על בוחרים טמבלים שמה שמניע אותם זה הפחדה ושנאה. על אנשים חסרי מודעות בורים ונבערים שאינם שמים לב למצבם העלוב. כל זה לעומת ה"אנחנו" הנאורים שבנינו את המדינה, חיינו 19 שנים בגן עדן עלי אדמות עד שבא ה"כיבוש", הנהגנו מדינה למופת עד המהפך. ועכשיו האנחנו מתים לאט לאט והטמבלים מתרבים בקצב מדאיג. גרבוז – הגרסה הלא רהוטה. אתה מצחיק. אגב חשבת פעם כ"נאור" ו"הומני" – להתייחס בכבוד לבחירה של אנשים – גם אם הם לא בחרו במפלגות הקרובות לליבך. חשבת לייחס להם מניעים רציונלים, מבוססים על ידע, על תפישת עולם מגובשת, על הכרה נכוחה של המציאות – כפי שאתה מייחס לעצמך ולמחנה אליו אתה משתייך. תמהני.

  2. פעם היה פה שמח לפני שנולדתי קטע משיר של אריק איינשטיין אז אף פעם לא היה שמח פעם בשנות שלטונה של מפאי ההיסטורית היה עוני ואיזה עוני היה מיתון היית אבטלה והדבר הכי חשוב הפנקס האדום אם היית חבר במפלגה היית מסודר מצאת עבודה טובה הילדים נשלחו לבתי הספר הטובים ואם הילד היה תלמיד טוב ורצה להמשיך ללמוד היה מקבל מלגה עמידר היה מסדר לך דירה כבקשתך כי מי ניהל את עמידר [דיור לעולה או כל שם אחר של החברה המשכנת] אנשי שלומנו אבל אם לא היה לך את הפנקס האדום מצבך היה גרוע גם עבדת אז אחרי מספר חודשים היית מפוטר ושוב מחפש עבודה ולדירה היית צריך לחכות כמובן "בתור" אז חלפו ועברו ימי אותו מחנה אשר הספיק להשניא עצמו על חלק די ניכר מהעם היום אתה לא צריך פנקס של אף מפלגה הציבור היום חופשי בדעותיו הרכב האוכלוסייה שונה היום אתה כבר לא יכול למכור סיפורים של בנינו הקמנו זה דור אחר שקודם כל מעניין אותו הוא עצמו פן נוסף הוא הדמוגרפיה מה לעשות מצבעי הימין או המרכז או הדתיים אצלם הילודה היא גבוה יותר שם אין ילד וכלב אצלם המשפחות זה למעלה מארבע ילדים הדמוגרפיה תנצח אתה צודק בדבר אחד זה דרכו של עולם נכון הנושא הקיומי הביטחוני חשוב יותר לחלק גדול מהציבור ולא מדובר כאן בהפחדה רק אנחנו חיים באזור איסלמיסטי רצחני שמשנה את פני המשטרים באזור אירן באמת רוצה למחוק את ישראל היא אומרת אז זה בגלוי הרוב השולט מאמין באלוהים שלו, אתה מצין מה לעשות גם האזרחים הערבים מאמנים באללה לא רק היהודים זכותו של אדם לאמונה כל אמונה שונא את הזר גם הזר לא אוהב אותנו לא שלשנוא זה דבר חיובי הזר שנא אותנו ורדף אחרינו בכל הגלויות ועדין ממשיך לשנוא אותנו יהודים לא נותנים את הלחי השנייה הפסימיות שלך בחלקה הגדול נכונה בקטע של היעלמותם של מפלגות כמו העבודה מר"צ אלה אם אותם מפלגות יעשו חשבון נפש מדוע ציבור התומכים שלהם הולך ונעלם מדוע " הסחורה " שלהם אין לה קונים כי אם לסחורה אין קונים סימן שיש בעיה " בסחורה"

  3. כבן תערובת של שתי התרבויות היריבות המובילות כאן וכאחד שלעיתים מוצא את עצמו מצורע פוליטית-רעיונית אפילו בחוג המעגל הפנימי ביותר שלי, אך עם זאת, נותר נאמן לדיעותיו והשקפתו, אני מוכרח לומר שלפלח גדול מאוד באוכלוסיה, על אף ריבויי המפלגות והרעיונות, אין ייצוג הולם! המון אנשים בארץ מסתובבים מבויישים ומכונסים בעצמם עם דיעותיהם כמו אותו בחור בעל שערה אחת בודדת שלא מצא את מקומו לא בקרב קירחים ולא בקרב שעירים. וזו לא יד המקרה. זהו תהליך שהחל אי שם בתחילת שנות ה-90 וסופו הוא נורא ואיום:

    במו ידינו מסרנו את המפתחות לכור ההיתוך הישראלי להזויים שבמנהיגים.

    נגררנו לסקטוריאליות, אותו מונח מכובס שאוצר בתוכו שרצים "מלוכלכים" שיסבירו את אסונינו כחברה ומדינה; גזענות, נפוטיזם ואתנוצנטריות. לא רק שנגררנו, אלא גם נשאבנו לתוכה. נתנו לה לגיטימציה. טיפחנו אותה. הפכנו אותה לגולת הכותרת של הדמוקרטיה שלנו. להוכחה החיה לחוסנה. רק שלא השכלנו להבין שלדמוקרטיה כמו ישראל, ישנם צרכים מעט שונים, דרכי התנהלות מעט שונות וערכי בסיס מעט שונים כמו סולידריות חברתית. וכך יצא שמרוב שהדמוקרטיה כבודה במקומה מונח, בסופו של דבר, מקומה בכבודה מונח. וזהו אסון לחברה קטנה שהמכנה המשותף הנמוך ביותר שלה הוא רגשות לאומיים שהתעוררו לאחר 2000 שנות תרדמת בגלות.
    הסקטוריאליות זרעה כאן את עלייתם של גורמים לאומנים- פונדמנטליסטיים בעלי צביון פאשיסטי לצד התייפיפות נפש מצטדקת ומנותקת. הסקטוריאליות העלתה על נס את השד העדתי ונתנה את הכח לבעלי העניין לעשות ממנו קרדום לחפור בו. תאוות השררה והאתנוצנטריות של המנהיגים החדשים גרמו לסקטורים להזיז את האג'נדה שלהם לנקודות קיצון חדשות על הסקאלה הפוליטית בנסיון נואש להתבדל עד כמה שאפשר מה"מחנה האחר".
    לייצר פוליטיקה שאינה מבוססת על "אהבת מורדכי" כי אם על "שנאת המן".

    כאיש שמאל מובהק, אני תולה ולעד אתלה את האשמה במחנה שלי. לא מתוך שנאה עצמית. לא בגלל חשבון פוליטי עם מנהיג כזה או אחר, אלא משום שאני מאמין שרק למחנה שלי היתה אמורה להיות התבונה הנדרשת והרגישות לתמרן את החברה הישראלית למקום פוזיטיבי ובמשך כ-4 עשורים, המחנה הזה לא הצליח להעמיד מנהיגות בעלת שיעור קומה, חזון והשפעה שתחדור לליבו של הקונצנזוס. שלא תטעו, מקוננים יקרים, היתה לו את מלוא הלגיטימציה. היו לו את מלוא המשאבים. היתה לו היכולת להשיג את מלוא המנדט. ובכל זאת, הזחיחות, השאננות היוהרה והאינטרסים האישיים של דורות מנהיגי השמאל האחרונים ניצחו והנה, למרבה הבושה והקלון, הגענו ליום שבו השמאל יורד מושפל לקנוסה, רק שהפעם, הירידה הזו לקנוסה מתקיימת במוחו הקודח, כי לא בלבד שעיני מצביעי המחנה השני קהו מראות את השלכות בחירתם, אלא גם אינם רואים כל אלטרנטיבה אצלינו, כי השמאל כושל במשך שנים בטיפוח מנהיגות חדשה ורעננה. השמאל כשל בשימור מורשתו הפוליטית ההיסטורית. השמאל כשל בתפקידו כברומטר וקטליזטור. האשמה היא שלנו, דה-פקטו. שיחקנו עם הימין במגרש שלו, עם חוקי המשחק שלו מטעמי נוחות. ונגררנו, לא יזמנו. שמננו ובעטנו. והנה אנחנו כאן, על סף השוקת השבורה, ממאנים לקחת אחריות, ממאנים להתבונן פנימה ונגררים אחר משחקי דמגוגיה בנסיון אחרון לעקוץ את הפיל המשתולל שדורך עלינו. השמאל צריך לעשות עם עצמו חשבון נפש נוקב וכואב. איך ייתכן שהמחנה המחשיב את עצמו כ"אור לשוקולדים" לא מצמיח מנהיגים ראויים שיחדרו לליבו של הקונצנזוס, לעזאזל?! איך ייתכן שהמחנה שניצח את הגדולות והנוראות במלחמות ישראל לא מצליח להסיט עצמו אחר כבוד מעט ימינה בפן המדיני כדי להרגיע את חששות המצביעים הפוטנציאליים מהזרם המרכזי? איפא נאורים אנו יותר מבן גוריון, אשכול, גולדה, אבא אבן והגנרל יצחק רבין? האם ביום פקודה לא נעשה כל מה שצריך על מנת להגן בחירוף על אינטרסים ישראליים? ואם כן, מדוע אנו מתעקשים להצטייר כקדושים מהאפפיור ולהבריח מצביעי קונצנזוס? והכי חשוב, מדוע דווקא אנו איננו מתעלים מעל הסקטוריאליזם משנים את כללי המשחק? מישהו עוד עלול לחשוב שאיבדנו את הדרך. איבדנו?…

  4. טובי, תוצאת הבחירות משקפת את הרדידות של ״מחנה השמאל״ שהלך על לשלול את האחר במקום לעשות חשבון נפש מהבחירות הקודמות, לנסח אידיאולוגיה שאינה מבוססת על המבדיל אלא על המאחד , ועל מה שחשוב לכולנו כישראלים ויהודים והומניטרים. יש תמיד תקווה. רדו אל העם ואל תתנשאו לכם על הר סיני שלכם. אידיאולוגיה, יושרה, קבלת האחר, וכבוד הדדי יחזירו את ה״שמאל״ למפה. אני הייתי פה לפני 48, ב 48, 56, 67, 73, 81, …
    אני יודעת קרוא וכתוב, לא מנשקת מזוזות, מזרחית ומצביעת ליכוד, וכן פעם הייתי מפא״י ועתון דבר וכד׳.

    • את כנראה מבלבלת סיבה ותוצאה. רדידות השמאל ורדיפת האחר שלו הם תוצאה של נסיון פאתטי לעשות בדיוק את מה שאת הצעת, "לרדת אל העם". ומכיוון שהעם הוא ברובו ימני וברובו המוחלט יש לו איזה דמון שנוא בראש שהוא מקור הרוע לכל צרותיו, ומכיוון שראש הממשלה (הימני) מדבר רק על איראן, ושר החוץ (הימני) מדבר רק על ערבים, ושר האוצר (לשעבר) כשאינו מפזר שקרים והטעיות מדבר על החרדים וכולם מדברים על זועבי והקמפיינים הם "אנחנו או השמאל" (כן, כן אני יודע שזו תגובת נגד), "עונש מוות למחבלים" , "דעאש בדרך לישראל", בנט נגד לפיד (למרות שחודשיים לפני זה היו אחים תאומים) אז חשבו להם בשמאל שזו כנראה הנוסחה, ככה מנצחים מדינה. לא הלך, עכשיו חוכמה גדולה לבקר את זה…

      • מנצל, הכוונה ב״לרדת אל העם״ היא לקרוא את המציאות שהשתנתה כל כך מאז 1948 או אפילו מאז סוף המאה הקודמת. השמאל בישראל חי עדיין בתקופת האדם הקדמון כאשר הוא מתכחש לתמורות העולמיות ולסכנות שעומדות בפנינו כמדינה עצמאית. אני לא צריכה את ההפחדות של ביבי או בנט, אני קוראת ושומעת חדשות ומסיקה מסקנות בעצמי.

  5. טובי ידידי ועמיתי לכתיבה,

    החיים כאמור חזקים מכולנו. אין כל סיבה לרוח הנכאים המשודרת מדבריך. אבי, זכרונו לברכה, בנוסף להיותו חלוץ בקיבוץ היה גם עיתונאי בעל המשמר, שהנך מזכיר אותו בדבריך. מבחינתי, להמשיך את מורשתם של הורי החלוצים אינה לדקלם את אמונותיהם וערכיהם ולאמצם באופן עיוור. מה שאפיין את דור המייסדים של המדינה יותר מכל הוא יכולתם להישיר מבט אל המציאות בה חיו, באומץ ובתעוזת הרוח, ולהגדיר באופן אוטונומי את תפיסת הממשות שלהם, וממנה לגזור את ערכיהם ולעצב את מערכות חייהם. אני אימצתי את הדבר התשתיתי הזה ואני מגלם זאת בחיי. בכך אני ממשיך את מורשתם.
    אין צורך להתרפק על העבר. על כולנו לקום בבוקר ולהתייצב אל מול האתגרים של תקופתנו ולהתמודד עמם באותה הרוח שאפיינה את הורינו. השמאל כמונח וכתפיסה איננו קדוש ואיננו חזות הכל. כך גם הימין. אפשר וצריך להסתכל על המציאות בכלים ובעיניים חדשות. צדק ושאיפה לשיויון הם ערכים אנושיים אוניברסליים ואין צורך לעטפם באידאולוגיות ולנכס אותם רק לשמאל. גם לנו מגיע לעצב את חיינו באופן אוטונומי. זו גם חובתנו. צריך להפסיק את שירת הבכי והנהי הזאת של השמאל. הגעגועים הרומנטיים האלה לעבר הם רק בעוכרינו. הרוח הזאת חייבת להשתנות כי היא מייצרת מבלי משים תוצאות רעות.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן