לפני שאני באה להמליץ לקוראי על ספרה מלא הקסם של המשוררת ענת זגורסקי שפרינגמן, וידוי קטן. אינני אוהבת משוררים "מתבכיינים", משוררים ש"זועקים את כאבם" ובכך הופכים את הקורא למאזין ומקשיב לקול הקורא אליו מן הדפים, ודורשים ממנו לשמש, בעל כורחו, מעין מרפא לנפשו של הכותב. כי הקורא הממוצע, לפי הרגשתי לפחות, כבר עייף מן הסנטימנטליות הרומנטית סוחטת הדמעות. במקרה והוא מזדהה עם הכתוב, הרי גם הוא יוצא נשכר מן "הטיפול", ואם לאו, והוא רק "עד מתעניין", הבכיינות והזעקה אינם מעניינים אותו כשלעצמם.

הרי בעצם כל אחד מאיתנו נושא אתו איזה כאב. הקורא מצפה למוצר אמנותי. מוצר אמנותי  בו הכאב, כקטליזטור ליצירה, עבר כבר איזשהו עיבוד והבשלה בטרם נכתב, או לפחות טרם יצא לאור, ולא הותיר את הצעקה העירומה או את הבכי הגולמי, הדורשים, סוחטים את רחמיו. בקיצור – אני אינני מעוניינת לרחם על אף אחד, בדיוק כמו שאינני מרחמת על עצמי ואינני מעוניינת שירחמו עלי. בנקודה זו, המשוררת ענת זגורסקי – שפרינגמן, אינה מאכזבת.

אמרתי שזהו ספר מלא קסם ועלי להסביר. הקסם בספר הזה, בשירים האלה, הוא קסם אפל. אפל, מושך ופוצע. מושך בברק האינטלקטואלי, באסתטיקה של השפה הקרה והמדויקת, ופוצע באמת הפרדוקסלית האכזרית שבו, המחפים כולם על עולם שהוא טרגי ביסודו, מסויט, ונואש עד כאב, של גיבורה טראגית אמתית, במסע חייה.

המשוררת ענת זגורסקי – שפרינגמן מעידה על עצמה שהיא "כרותת שדיים ואשליות קשה (לא פנלופה" עמ' 25) ו"עשויה מחומרים של פחד" (19)  "אינה שוכחת את החשכה" (29), "נושאת עליה קוד סודי של רוח רפאים" (96) ש"בכי מדברי של בצורת בשדיה" (65) "אין תינוק בזרועותיה" והיא "גולה בממלכת פרחי הנכר" (81). כך נראה מצבה שהוא טרגי ובודד ללא מוצא, זולת השירה שהיא "השניים הבריאות של נפשה" (מתוך השיר "משוררת" (עמ' 123) ומצהירה בשם רבים: "אנו שלא נכחדנו— אנו שלא היה בנו הכח להתאבד/ ולא הנתונים לנצח – // מותרים מראש על גלגול נשמות" ("ההולכים למות מברכים אותך" עמ' 24)

זהו  ספר שיריה השני של המשוררת ובו היא חוקרת את מצבה של האישה המודרנית, העכשווית, במעגלי חיים שונים ובתפקידיה המגדריים. לשם חקירה זאת, שסופה אולי יהיה הבנה טובה יותר או גילוי של איזו אמת חדשה על עצמה, היא נשענת על המיתי והארכיטיפי, מן המיתולוגיה היוונית והרומית ומקבילותיהן העבריות, ומאמתת אותם עם החוויה העכשווית בחייה שלה, כאשר המסקנה הבלתי נמנעת מותירה את הדוברת בעולם פוסט מודרני מפורק, חסר ודאויות וללא נקודה ארכימדית להיאחז. היא בוחנת בראש וראשונה, את מעגלי ההשתייכות: המשפחה, העם, המין האנושי בכלל, ובסופה היא מוצאת עצמה בבדידות מזהירה. אין לה משפחה כי "מתיה גדולים מן החיים" ו"אמה השליכה אותה מחדרי לבה הקורסים"

(עמ' 61), אין לה צאצאים "רק גינוני דגירה/ שהתכסו אבן" (עמ' 64) ובמעגל הרחב יותר, השבט או העם, יש רק "ניצולי אררט— כולם ראויים להספד" (21)

היא מתבוננת בעין אמיצה ומפוקחת על חייה שלה ועל העולם שסביבה ועורכת חקירת עומק אינטלקטואלית, מלאת תובנות על דרך האירוניה, לתופעות התרבותיות, החברתיות, התקשורתיות של המאטה ה-21 שלנו, שבה "המלחמה היא חלומו הרטוב (של הצלם)" (עמ' 111) ו- "אחרי האינקויזיציה,/ אחרי המשרפות,/ אחרי הירושימה,/ אחר האחד עשר בספטמבר, / מי מפחד מאלהים?" (מתוך" קיצור תולדות הפחד" שיר המוקדש למשורר היהודי פולני הנריק גרינברג בעמ' 112)

וכיצד מתמודדים עם מצב שהוא מעבר לייאוש? בזה עוסק הספר החכם והמחכים שלפנינו. אצל זגורסקי שפרינגמן הצעקה הנואשת חבויה היטב ומוסווית כהלכה באמירות נוקבות ומוקד הכאב חבוי מתחת לשכבות של העמדה האירונית. כי האפשרות האחרת היא "לקפוץ לגיהינום". ("רגעי חסד" עמ' 88).

על מנת להיגאל מן הבדידות והעריריות, היא בוחרת לה, כמשפחה מאמצת, את גיבורי המיתוסים הקלסיים ואת גיבורי האגדות וסיפורי העמים, לא לשם התרפקות נוסטלגית על הילדות, אלא לשם אבחונו והגדרתו המדויקת של המצב האישי, היהודי והאנושי. לשם כך היא מורידה את האלים מן האולימפוס. וכך  המיתוס העתיק מאיר ומפרש גם חייה ואת מצבה הטרגי. הדמויות המיתיות הם בני משפחה מאמצים ומאומצים כאחד. בהם היא מוצאת את מעגל השייכות וההשתייכות הרחב ביותר והופכת עצמה לחלק ממשפחת האדם.

כולנו מכירים את האמירה – צרת רבים חצי נחמה. ומה עם צרת כל האנושות כולה? כנראה שיש בה יותר מחצי נחמה. כי המשוררת יודעת להפוך את המקרה הפרטי שלה, את המצוקות הפרטיות, לתופעה אוניברסלית של כל האנושות כולה. ואת האוניברסלי היא הופכת לפרטי ששייך לכל אחד ואחת מאיתנו, כי כולנו בני אנוש. הספר הזה גרם לי לתהות על זהותנו אנו, כולנו, כאינדיבידואלים וכתוצרי תרבות. די בתהייה הזאת כדי לשוב ולקרוא בו בשנית ובשלישית.

זאת אינה שירה של המקום והזמן בלבד. היא נקייה לחלוטין מכל תפאורת רקע, שירה מקולפת מכל סרח עודף ומתרכזת בעיקר. שירה תמציתית ומהודקת, בעלת אופי מכתמי. לפעמים מעט אניגמטי.

על כן הספר הזה כל כך מרגש. הרגש העז שברגיל הופך צעקה, כאן הוא מומר לקול אירוני, סרקסטי, ציני עם הומור ארסי, שיש בו משהו מאווה ליפסקה ומשהו מזביגנייב הרברט הפולנים. לפי הרגשתי ענת זגורסקי – שפרינגמן כותבת שירה שהיא פולנית ברוחה, אך משתמשת בלשון העברית.

[related-posts title="עוד מאמר של ברכה רוזנפלד"]