"עולם בתוך עולם". דרשת הפסח שלי

ואנו, כאן היום ועכשיו, מצווים על כן שלא להיסחף אחרי הדחפים האנושיים לשליטה ולריבונות על המציאות. שלא למרוד בשפה ושלא להתפתות ליסוד הנחשי שבה, שההיסטוריה האנושית מראה שכל ניסיון שכזה סופו הרס וחורבן

Print Friendly

"…גיבורי התנ"ך", כותבת פרופסור רבקה שכטר בספרה המדהים על הפילוסופיה של השפה 'עולם בתוך עולם', "מצביעים תמיד על כך שהם לא מאמינים בחוקים דטרמיניסטיים. גם יוסף לא האמין בחוקים דטרמיניסטיים, וכל פעם שהתרחשו עליו אסונות, הוא לא התייאש והתחיל מחדש. את אותו הדבר אפשר להגיד על משה. הרי אם משה היה מאמין בחוקים דטרמיניסטיים, בגורל, הוא לא היה מוציא את בני ישראל משעבודם במצרים. לכל אורך הדרך משה תמיד מוכן להתחיל מחדש ולא להתייאש".

"כבר בתחילת תולדות העברים אנו נוכחים שהגיבור אברהם יוצא מאור כשדים ומתחיל חיים חדשים. העיקרון 'לך לך מארצך' הוא עיקרון של התנ"ך שאימץ את השפה ככלי, המעניק לאדם 'רצון חופשי', כך שהוא יכול לתכנת את חייו והוא לא נתון לחוקי הגורל , לחוקים הדטרמיניסטיים".

טקסים, אומרת רבקה שכטר, הם אמצעים מאגיים ומיסטיים להרגעת המאמינים בהם. אך, משה לא השלה את בני ישראל בגאולה טקסית, הוא עם השקפתו הקיומית ידע שצריך לתכנת עתיד, ולממש את התכנות במעשים. כזאת הייתה גם הציונות. בגולה היהודים הסתפקו בטקס 'סדר פסח', וציפו לניסים, שכוחות על-טבעיים יבצעו למענם את הגאולה.

העברים הקדמונים חיו על פי צווי השפה כפי שהדברים מקבלים ביטוי בסיפורי המקרא המכוננים שלנו, המהווים את המשלים התנ"כיים המכילים את פילוסופיית השפה. אנו נוכחים לדעת, אומרת רבקה שכטר, שתרבויות שלא היו מודעות לשפה המתכנתת, אמנם בצורה פרגמטית יצרו, אבל האידיאל היה יציאה לכיבושים והרס הקיים.

האדם הלשוני, זה שמאמץ את תכתיבי השפה, מבין שעולמו האנושי אפשרי רק בגבולות אנושיים. השפה אינה יכולה לכפות את רצונו על חוקי הקיום. הוא בסה"כ יכול ליצור עולם בתוך עולם, שמאפשר לו לבנות מערכות ערכיות וליצור משמעות לחיים.

אברהם היוצא מאור כשדים ונודד ממקום למקום, הוא ובני לוויתו נוכחים לדעת שעמים שונים יוצרים לעצמם שפה משלהם, יוצרים לעצמם קהילות עם חוקים משלהן. מכאן הם מסיקים שהאדם יוצר את עולמו באמצעות השפה. ההינתקות הזאת ממקום מקורם, הינתקות שהיא 'היבדלות' ו'ניכור', כבר מקיימת את חוק השפה של היבדלות ישות אחת ומאחותה.

אנו יכולים גם להבין, אומרת רבקה שכטר, שמשה ידע שלא יוכל להמשיך את המהפכה המחשבתית שלו בתוככי מצריים. הוא ראה אפשרות כזאת רק ביציאה ממנה, וכך גם הוא קיבל את הציווי של 'לך לך מארצך'.
כבר עובדת היות 'שם', בנו של נוח, אבי העברים, סימלה שענף זה מצאציו של נח יהיה זה שיפענח את סוד עולמו הלשוני של האדם. הרי מהות השפה היא הענקת 'שם', הענקת 'שמות' והענקת זהות לישויות. בהמשך צאצאיו של שם מכונים 'עברים', במשמעות של מעבר ממקום אחד למשנהו. הינתקות ממקום אחד, הינתקות המאפשרת את שבירת תחושת האדם שהוא אורגני. האדם שעובר ממקום אחד למשנהו, מבין שיש לו אוטונומיה מסוימת, שהוא ישות מנוכרת, ולפיכך הוא יכול להתבונן על עצמו ועל האחרים מבחוץ.

הינתקות היא המאפשרת לעשות מהפכה מחשבתית ולהתחיל דבר חדש. למרות המהפכה המחשבתית הזו של אברהם ומשה, מהפכה שיצרה קוסמולוגיה חדשה, היא נשארה נחלת העברים בלבד ולא חדרה למסופוטמיה המאוחרת יותר, לא למצרים, וגם לא לעולם היווני המאוחר יותר.
'אנטי-שמיות' משמעותה אנטי לשוניות. אנטי שפה. רצון לחזור לאמצעי הכוח, לחזור להיות חלק מהיקום האורגני הדטרמיניסטי. וגדולי המגלמים רוח זו הם השליח פאולוס, התיאולוג לותר, וגתה שהמחיז את דבריו של לותר בדרמה הבדיונית שלו 'פאוסט', ששללה את השפה ואימצה את המעשה הכוחני, שהוא גם הבסיס לצמיחת הנאציזם והסוף הנורא שכולנו יודעים אותו.

ואנו, כאן היום ועכשיו, מצווים על כן שלא להיסחף אחרי הדחפים האנושיים לשליטה ולריבונות על המציאות. שלא למרוד בשפה ושלא להתפתות ליסוד הנחשי שבה, שההיסטוריה האנושית מראה שכל ניסיון שכזה סופו הרס וחורבן.

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.