Skip to content

הדגל נותר מגולגל במחסן

פה ושם עוד רואים איזה דגל מבודד מתנופף על מרפסת מתפוררת. ונערים חובשי כיפה סרוגה מנסים למכור דגלונים זעירים לנהגים בפקקים. ועובדי העיריות תולים את שרשראות הדגלונים ואת גרילנדות הנורות, אבל לא ממהרים לחבר אותם לחשמל. ואין דבר עצוב יותר ממחרוזת נורות שאינן דולקות
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הימים האלה, שבין זיכרון לגבורה, בין אובדן להנצחה, בין ציון הרוע לפתח התקווה; הימים האלה, שבהם רחובות הערים נמלאים פתאום בשרשראות דגלונים וגרילנדות של נורות בשלל צבעים; הימים שפעם אבא היה מכנס את ילדיו למרפסת הגדולה, זו עם תריסול האזבסט, וברוב חגיגיות קושר מניף את דגל הבד התפור הגדול וכורך לאורך מעקה הברזל את שרשרת הדגלונים הקטנים; הימים שבהם מלאו הרחובות במכוניות שבחלונות שמאחורי הנהג והנוסע תקועים אותם דגלונים, אחד בצד אחד ולפעמים בשני הצדדים, ואפילו בשילוב הערסי האולטימטיבי: דגל הכחול-לבן בצד אחד ודגל הפסים והכוכבים בצד הנגדי.

בחצי התורן. הדגל (ויקימדיה)

והיום? היום עוד רואים פה ושם דגל על מרפסת. והיום, עדיין, יוצאים במוצאי הפסח עובדי העיריות על גבי המנופים הזעירים שלהם ותולים את שרשראות הדגלונים ואת גרילנדות הנורות. תולים וכורכים ומניפים, אבל לא ממהרים לחבר אותם לחשמל. ואין דבר עצוב ומדכא יותר משרשרת חגיגית של נורות כבויות.

מעטות המכוניות שעוטרות על עצמן את דגלי המדינה בימים האלה. לא דומה בכלום למה שהיה אך לפני לא הרבה שנים. כמה, עשור? שני עשורים? מעט מאוד מכוניות כאלה. כמעט מבוישות.

מדי שנה, מאז שאני זוכר את עצמי, אבא שלי היה מניף את הדגל על המרפסת הדירה הישנה. נדמה לי שהוא לא עשה זאת עוד כשעברנו לבית החדש של הוריי, שנה-שנתיים לפני שמת. הימים היו קצת לפני ובמהלך מלחמת לבנון הראשונה. הדגל נשאר בפינת המחסן, מגולגל על מוטו.

אני עצמי לא מהמניפים. פעם סתם לא עשיתי את זה – היום אני פשוט לא עושה את זה. בנסיעה מקרית, בערב שבת שבין זיכרון נספי שואה להנצחת חיילים נופלים וחגיגות עצמאות מזויפות, הבטתי בנערים שניסו כמיטב יכולתם לשדל את הנהגים ברמזורים לרכוש את דגלון הפלסטיק כולל מתקן-הפלסטיק-לחלון, והבנתי שוב: זה כבר לא שלי. זה לא נוגע לי. בני התשחורת חובשי הכיפות הסרוגות, אולי בחופשת סופ"ש מהישיבה התיכונית ואולי באפטר מתורנות השמירה באיזה מאחז או שקיבלו פטור מהטירונות בנוער הגבעות, ונזכרתי: לא רק השטחים שלהם, לא רק המדינה שלהם – גם הדגל כבר שלהם. רק שלהם. אולי קודם כל הדגל.

פעם זה היה הסנטדרט. היום כבר לא (ויקיפדיה)

הם גזלו לנו את התמימות. את הפטריוטיות שאולי הייתה. את נרטיב חיינו כאן. את הציונות, אם תרצו. בשבועות האחרונים אני שואל את עצמי מתי זה קרה לנו. לי. אני מנסה לספר לעצמי שזה קרה לי לפני חודש בדיוק, בבוקר ה-18 במרץ. אבל אני יודע שזה ככה ממש לא מהיום וזה גם לא נולד לפני חודש. כל יום תופסים אותי אנשים ומושכים (מטאפורית) בכנף מעילי: תגיד, הם אומרים, תגיד, יש כבר ממשלה? בוז'י ייכנס? ומה תעשה לבני? ומה אומרת שלי? תגיד, הם אומרים, מה יהיה? מה, איווט יהיה שר ביטחון? בנט יהיה שר חוץ? שר חינוך? לא, תגיד – זה יכול להיות? ואולי הכל הצגות ובסוף תהיה ממשלת אחדות?

ואני אומר: לא יודע. אין לי מושג. לא מעניין אותי. לא אכפת לי יותר. מה שיהיה הוא מה שהיה. כי הכל נגמר. היה נחמד לפרקים. נגמר. זהו. זה לא שלי. זה לא נוגע לי עוד. בטח שיקימו ממשלה. ברור שברגע האחרון תהיה ממשלה. אל תעצרו את הנשימה. תהיה ממשלה, עם האיווטים והבנטים והמירי-רגבים והאיילת-שקדים. ולא, אני לא יודע מה הוא רוצה – אני כן יודע מה הוא לא רוצה: אותי. את מי שאני. את מה שהייתי רוצה שיהיה כאן. את מה שבעולם מקביל אני (אולי) הייתי יכול לייצג. וזה לא האני שהוא אני – זה אלה שכמוני. שדומים לי. שחושבים כמוני.

והוא באמת איבד אותי. באופן הכי מילולי: איבדתי עניין. ולא נראה שזה הפיך.

אבל זה לא אכפת לו וזה לא מעניין אותם. כי מי אני בכלל ואת מי אני מעניין. תמיד תהיה להם איזו שחקנית שתיגרר להגיד דברים שאחרים חושבים ויודעים להגיד בדרך מסוימת – והיא לא ממש יודעת ובעיקר לא ממש מודעת; או איזה צייר שדבריו יוצאו בהקשרם, ובעצם כנראה שלא, אבל למי אכפת;  או בדרנית שלרגע קצר היה לה קמפיין שאומר הכנסה ופרנסה והייתה לה עדנה – ואז היא דיברה. רק דיברה. אז הם יגידו משהו ובערוץ הצהוב ובעיתון הצהוב יעשו מזה חביתה צהובה כמו שהם יודעים ואוהבים, ומלחמה על ישראל. כמו שהם יודעים. כמו שהם אוהבים.

אני איבדתי עניין והם ניצחו. הם ניצחו אותי. הביסו אותי ללא תנאי. האפטיות שלי היא הניצחון שלהם. ככה הם אוהבים את זה: חזק, מהר ומאוד לא אלגנטי. אפילו לא למראית עין.

איבדתי עניין. בדיוק כמו שאין לי עוד עניין במרבית הדברים שכה העסיקו אותי במשך שנים כה רבות מחיי. כדורגל ישראלי, כדורסל ישראלי, ספורט ישראלי. וזה אני, כן? אני שחי ספורט, שעושה ספורט כל חיי, שכתב וערך כל-כך הרבה ספורט, שגדל על הדרמה של כל שבת עם שירים ושערים ההיא. ששיחק ונדד בעקבות קבוצות העמק, ששיחקו כדורסל תמים ונהדר באוויר הפתוח על מגרשי הבלטות והאספלט. עולם שהיה לו ריח אחר וטעם אחר. עולם שאיננו עוד.

איפה הם, איפה אנחנו ולמי בכלל אכפת. משכן הכנסת (רפי מיכאלי, ארכיון)

איבדתי עניין בנעשה כאן. בסרטים ובסדרות המקומיות שעוסקים במצב. בדבר ההוא, נו, איך קראו לו? אה, כיבוש. בערבים. בפלסטינים. בחיילים. בצבא. במחסומים. לא רואה את הסרטים האלה. לא צופה בסדרות האלה. לא מסוגל עוד. איבדתי עניין. והריאליטי המתועב. והרכילות הגיא-פינסית שעוסקת בכל-כך הרבה אנשים שאין לי מושג מי הם ומה הם ואין לי שום עניין בהם. אפילו משחקי הכס לא מעניינים אותי – מה תעשו לי?

איבדתי עניין בספיישלים (המיוחדים, כן?) של החגים. של ראש השנה ושל הפסח ושל העצמאות ושל הזיכרון ושל הדיכאון ובעיקר של הדיראון. הותשתי. נשחקתי. איבדתי עניין.

איבדתי עניין בסיפורים דביקים וצבועים על הלוויות של מתים עריריים, שמגיעים אליהם מאות ואלפי אנשים שלא הכירו אותם בחייהם. וכמה שזה מרגש, הכבוד האחרון הזה. רק איפה היה הריגוש והכבוד הזה כשאותם עזובים עוד היו בחיים, אם אפשר לקרוא לזה חיים. וכמה זה מתאים לאומה שמקדשת את המוות ומבזה את החיים.

כי אצלנו, במדינת ישראל מודל 2015, בצהריים מקדשים כיבוש ובערב עושים קידוש. כן, קידוש. קידוש השם. זה כל מה שנשאר מאיתנו.

 

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]

 

6 Comments

  1. מומחה לקנוניות
    20 באפריל 2015 @ 19:34

    פשוט מפחדים מהערבים,בשביל זה התדרדרנו למצה הזה.
    אגב גם השמאלנים מפחדים מהערבים – איך אפשר לעשות שלום עם מי ששונא אותך?
    אי אפשר זו השגיאה הפסיכולוגית(השלום עם ירדן ומצריים כישלון מעשי לא צמח ממנו שום טוב לכל היותר לא הדרדר המצב בגבול אבל זה טכני בעיקרו,האם מקבלים אותנו טוב בטיול לירדן ומצריים? לא,סימן שזה כשל).
    קודם צריך להוריד את השינאה.
    מורידים את השינאה ע"י שיפור המצב הכלכלי של הערבים .
    רבין וברק גם לא שיפרו את המצב הכלכלי של הערבים רק נתנו כסף ונשק למנהיגים של הערבים.

  2. Doron
    19 באפריל 2015 @ 14:01

    טובי
    איך מחזירים אותך אלינו? מה זו הפסימיות הזו?
    יש נקודות אור. רק הליכוד יכול להחזיר שטחים. לא?
    מי יודע?
    צא לטבע. לך בשביל ישראל. זו בריחה מומלצת עד שיהיה טוב. בברכה.

  3. גידי
    18 באפריל 2015 @ 17:40

    קראתי וחשבתי למה טובי תוך שבוע כותב פרק נוסף של מזוכיזם ? (הפרוש -זה הלך נפש שבו האדם נהנה לסבול כאב והשפלה על מנת להגיע לסיפוק…)
    או שמא טובי שכותב מדם ליבו פשוט אוהב נוסטלגיה …לא לא זה לא הטיפוס.
    האם היה עליי להרגיש נעלב, לו טובי היה תולה דגל ישראל גדול כמו שאני עשיתי,מה לשנינו יש אותו דגל…?
    האם הרצוג וליבני זה כוס התה שלו, הוא בכלל היה שמח לו ניצחו,לא ולא הוא חכם ואינטליגנט מהם.יש לו משנה סדורה משלו.
    אולי יש פה הפוך על הפוך , וואלה ממזר הטובי הזה "איבדתי עניין" עאלק ,נראה בדיוק כמו סם של נרקומן כדי לקבל מוזה וכוח למאבק כך הוא מרגיש חי .
    לא לא טובי לא איבד עניין כלל, הוא זכה וזכה בגדול .!

  4. גורן
    18 באפריל 2015 @ 0:26

    לפי הכתיבה הדיכאונית שלך זה לארוז לנסוע ולמצוא מקום יותר נעים יותר מוסרי יותר ליברלי מעין מקום אוטופי אולי חלק מהדיכאון" שלך זה הגיל שפעם היה כאן גן עדן אני זוכר שנות השישים של מיתון כלכלי כבד של פיטורי עובדים של הפגנות לחם עבודה אני זוכר את שנות השישים אצלנו בשכונה היו שני כלי רכב אלה היו רכבים של חברי מפאי ולהם היה טלפון וההורים שלהם בקיץ נסעו לבית הבראה קראו לזה אז ובשבתות היו נוסעים לים אנחנו הילדים הינו מסתכלים עליהם בקנאה העולם השתנה הרכב האוכלוסייה בישראל כיום הוא אחר
    רובם נולדו בחול חלקם הגדול הגיע לכאן לא מתוך ציונות אלה מחוסר ברירה עבורם הדגל אין לו משמעות כמו שיום השואה אין לו משמעות לחלקם קשה לך לקבל את תוצאות הבחירות אדם ליברלי דמוקרט כמוך לא מוכן לקבל את הכרעת העם? כמו שכתבתי אולי זה הגיל אצלך התבגרות העולם רץ קדימה ישראל משנה פניה דיכאון לא מוביל לפתרון חג עצמאות לעם היושב בציון

  5. שרה
    18 באפריל 2015 @ 0:09

    טובי וגם לבנה שכתבה פה תגובה לפני: אתם יודעים מה? נראה לי שאיכפת לכם מאד מהמדינה. אתם לא אוהבים את המפלגה שזכתה ברוב, אתם לא תאהבו את הממשלה שתקום, אבל את המדינה אתם אוהבים ואכפת לכם. וזה לא משנה אם תולים דגל או לא, אם מתרגשים מהלוויית זקן ערירי או מתרומת כליה לאיש שלא מכירים. זו המדינה שלנו, הבית שלנו שכל רגב בו יקר ללבנו. אילו נולדתם וחייתם כאן לפני קום המדינה – לא הייתם מתבטאים כפי שעשיתם.

  6. לבנה
    17 באפריל 2015 @ 17:39

    אתה יודע מה טובי?
    אני מרגישה בדיוק כמוך. לא יכולתי לכתוב זאת טוב יותר. גם לא ניסיתי לכתוב על זה למען האמת.
    כמו קראת את כל מחשבותיי והעלית אותן על הכתב.
    אבל, בכל זאת אני כן אתלה דגלים רבים על המרפסת. הדגלים אצלי מתווספים ונערמים משנה לשנה.
    אני אתלה דגל ועוד דגל ואחפש עוד מקל של מטאטא כדי לתלות עליו עוד דגל ולהוציא אותו החוצה דרך סורגי המרפסת כדי שכל המכוניות שעוברות בכביש הסואן, יראו אותו מתנופף ברוח. אני אוהבת כשיש רוח והדגל נחבט בכוח אל הקיר ואל הסורגים. אני אמשיך להזיז את המוט ממקום למקום ואמשיך לחפש את המיקום הכי טוב שבו יראו את הדגל שלי מכל מקום בעולם.
    וכן, אני אמשיך לצפות במשחקי הכס ואמשיך לצפות במשחקים של מכבי ת"א בכדורסל. אני אמשיך לשמוח כשהיא מנצחת ואמשיך לכעוס ולהתעצבן כשהיא מפסידה ומושפלת.
    אז לא. אני לא אעניש את עצמי בגלל שלא מוצאת חן בעיני הממשלה הנבחרת. איך אמר מישהו פעם? קוסומו העולם… אני אדישה אליו עכשיו. המדינה הפסיקה לעניין אותי. אין לי כוח להתלונן יותר. אין לי כוח לכעוס על כל העולם ואשתו. אבל על הדגל אני לא מוותרת. גם לא על שרשראות הדגלים שמצורפות לעיתונים. זה התענוג שלי. זה הדבר היחיד שמזכיר לי שהייתה לי פעם מדינה שאהבתי. אחרי שישים ושש שנים אני עדיין לא יכולה בלעדיה אבל בוא נגיד שאני לא נמשכת אליה יותר…

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן