בספרה "אִם אשמע קול אחֵר" בוחרת חיותה דויטש לכתוב על "המגזר", החברה הדתית שאליה היא משתייכת. ניתן להבין זאת כשליחות, כרצון להשמיע, בגוף ראשון, את קולו של ציבור שלדעתו האישית כמעט ואינו נשמע, ואף להביא את הניואנסים והזרמים השונים שמרכיבים את אותו מגזר, ומבחינה הזו הספר הוא חלק מתופעה מבורכת.

לצד זאת, ולא ברור אם דויטש מבקרת מגמה זו או שהיא חלק ממנה – לתחושתי הספר מגזרי מדי. הוא מביא את קולו של מגזר הוא מביא את קולו של מגזר שנראה שאינו עוצר לרגע ושואל: האם מישהו מקשיב לו.

לא אחת שאלתי את עצמי האם הא בהא תליא – האם שני הדברים קשורים זה בזה, כלומר, האם קולו של הציבור הדתי אינו נשמע מכיוון שאינו מדבר בשפה אחת ובדברים אחדים עם שאר חלקי החברה הישראלית.

**

"אִם אשמע קול אחֵר" מספר על עוזיה, עיתונאית אשר לאחר גירושין כואבים מבן-זוגה אברהם, מחליטה לקחת פסק זמן מן החיים ונוסעת לנופש במושבה בצפון. תוך זמן קצר עוזיה מתחילה לנהל את בית הקפה המקומי, ומייסדת בו קבוצת כתיבה עם אנשים שבדומה לה הותירו מאחוריהם כאב, הגיעו למושבה להתאוורר, נשבו ביופי ובשקט המקום, והחליטו להישאר.

על אף שהספר אינו מאורגן כך, הוא מורכב משתי עלילות מקבילות: הראשונה היא זו המתרחשת בגבולות אותה מושבה בצפון, ואילו במסגרת העלילה השנייה עומדות כתובות גרפיטי המרוססות בכל רחבי הארץ ומאיימות להפר את החיים השקטים של עוזיה וחבריה החדשים במושבה הצפונית.

מכיוון שלכל עלילה ריתמוס פנימי שונה, שתי העלילות מתמזגות זו בזו בחיבור הנראה לא פעם מלאכותי ודיסוננסי. בעוד שעלילת המושבה מצוירת בנגיעות מכחול עדינות, עלילת כתובות הגרפיטי נעשית באמצעות משיכות עזות של מברשת עבת-סיבים. ההיריון שבין שתי העלילות אינו מוליד יצירה סינרגטית של ממש.

**

לאורך הספר נשזרת מציאות עכשווית ללא חידוש או הזרה ספרותית ברומאן, כמו הבריחה של עוזיה צפונה כבריחה מחייה, מהחיים העירוניים בכלל ובפרט מתל אביב; העבר שרודף אותה גם במהלך החופשה; או חברי הילדוּת – עוזיה, אברהם, הדסה, שניאור – שמתחתנים בינם לבין עצמם, למגִנת לבם של חברי-הילדות האחרים. גם לא כל כך מובן מהי תכלית השבלונה התבניתית שמופיעה לאורך הספר – ציטוט מתוך הטור שעוזיה שולחת לעיתון שלה, שפותח כמעט כל פרק.

נדמה שדויטש לוקחת ברצינות רבה את מילותיה של רחל המשוררת "רק על עצמי לספר ידעתי". שכן, כפי שמעיד הדף האחרון בספר – "חיותה דויטש: נגיעות ביוגרפיות" – בין עוזיה וחיותה יש קווי דמיון רבים, אם זו הילדות בתל-אביב, משלח היד בכתיבה עיתונאית עם נגיעות ספרותיות, או העיסוק באגדות חז"ל – נושא הדוקטורט של דויטש.

כתיבתה של דויטש על אשה בת-דמותה, גם אם יש כמובן נקודות שוני רבות מצביעה על שתי נושאים בעייתיים הקשורים זה בזה:

ראשית, יש בה משום המחשבה שהיוצרת – ולא היצירה – היא שעומדת במרכז, יש בה אחד מששים לנרקיסיזם. יתרה מכך: יש בה משום חוסר הבושה שבנרקיסיזם, החגיגה שבנרקיסיזם.

העיקר השני הוא שכתיבה זו מצביעה על עבדות המחשבה של היוצרת, המעידה כי הכותבת אינה מצליחה ברומאן זה להשתחרר ולצאת מעולמה הצר אל הדמיון והעולם הרחב עד בלי די שנמצא מחוצה לה.

אִם אשמע קול אחֲר, חיותה דויטש, אחוזת בית הוצאה לאור, 2014, 437 עמ'