חתולים בשק

בישראל התחברו התכונות הרעות של כל השיטות. כל השרים הם עסקני מפלגות. הם מביאים איתם את תומכיהם, המאיישים את התפקידים הבכירים במשרד. אחת מתוצאות הלוואי של שיטה נפסדת זו היא שמשרדים שונים "שייכים" למפלגות שונות וזה מונע כמעט לגמרי תכנון משותף

Print Friendly

זה מחזה די מגעיל. הימין הישראלי נחל ניצחון מוחץ. (בדיקה מדוקדקת יותר מגלה שהניצחון לא היה כל כך מוחץ. בעצם לא היה כלל ניצחון. ההישג המוחץ של הליכוד הושג על חשבון שאר מפלגות הימין).

הגוש הימני כולו לא צמח כלל.  כדי ליצור רוב קואליציוני, הוא זקוק למפלגתו של משה כחלון, שרוב בוחריו היו שמאליים יותר מאשר ימניים. כחלון יכול היה בקלות להשתכנע להצטרף לקואליציה שמאלית, אילו היה מנהיג מפלגת העבודה, יצחק הרצוג, בעל אישיות החלטית ונמרצת יותר.

יהיה הדבר כאשר יהיה, בנימין נתניהו עסוק עכשיו בניסיון להקים את ממשלתו. וכאן מתחיל גועל הנפש. עכשיו נטוש מאבק. מאבק של כולם נגד כולם. מאבק בלי כללים ומגבלות. כל אחד רוצה להיות שר. כל אחד בליכוד ובשאר המפלגות הבאות בחשבון. המון פוליטיקאים ופוליטיקאיות.

ולא סתם להיות שר. משרדי הממשלה אינם שווים. יש יוקרתיים יותר ויש יוקרתיים פחות. אי אפשר להשוות את משרד האוצר (שכבר הובטח לכחלון) למשרד לאיכות הסביבה, שהכול בזים לו. אי אפשר להשוות את משרד החינוך, על אלפי עובדיו (מורים, מפקחים ופקידים) או משרד הבריאות (המוני רופאים, אחיות ומה עוד) למשרד התרבות והספורט (שכמעט אין בו עובדים).

יש רמות שונות של משרדים. בראש עומדים שלושת הגדולים – ביטחון, אוצר וחוץ. משרד הביטחון זוכה להערצה ("חיילינו האמיצים") והוא מקבל חלק ענק מתקציב המדינה. כל אחד ואשתו (כמו שאומרים) רוצה להיות שר הביטחון.

אנשי משרד הביטחון בזים לאנשי משרד החוץ, וכך רוב הציבור. שותי הקוקטיילים אינם גברים גברים (או נשים נשים). אבל תפקידו של שר החוץ מעורר קנאה לוהטת. הוא מטייל כל הזמן בעולם, מייצג את המדינה, מצטלם עם גדולי תבל. חוץ מזה, שר החוץ אינו יכול להיכשל. אם קורה אסון ביחסי החוץ, איש אינו מאשים את שר החוץ. אם מאשימים, אז מאשימים את ראש הממשלה.

למחרת יום הבחירות, כאשר שדה הקרב התבהר, הרבה עשרות פוליטיקאים לטשו עיניהם למשרדים המעטים. כל אחד מהמועמדים הראשיים של המפלגות המועמדות לקואליציה התחיל לשלוח מבטים עורגים לכיסאות הריקים עדיין. אחד משלושת הגדולים? אם לא, אחד מהמשרדים הבינוניים המעוררים תשוקה? אם לא, לפחות אחד הקטנים? או לכל הפחות סגן שר? הרוק מצטבר בפה.

הצרה היא שיש חוק הקובע שהממשלה אינה יכולה לכלול יותר מ-18 שרים. אין עוד "שרים בלי תיק", כמו פעם. גם מספר סגני השרים מוגבל.

מי היה מסוגל לחוקק חוק מטופש שכזה? דומני שהיה זה יאיר לפיד, שיזם את החקיקה ברגע של היבריס. החוק היה, כמובן, פופולארי מאוד. הוא חוסך כסף. כל שר, גם אם אין לו תיק, זכאי לצוות מינימלי משלו, מכונית ונהג. בהשוואה למחירו של מטוס קרב אחד, זה לא כלום. אך בעיני הציבור, ריבוי השרים הוא סמל של בזבזנות. אז יש לנו חוק זה.

נכפה על נתניהו. כחלון (צילום: דן בר דוב)

נכפה על נתניהו. כחלון (צילום: דן בר דוב)

איך מתאימים 40 פוליטיקאים שאפתנים ל-18 משרדי ממשלה? אי אפשר. או שמשנים את החוק, כפי שכבר מוצע, או שמשיבים ריקם את פניהם של הרבה פוליטיקאים זועמים, וזה מזמין נקמה. אפשר לנחם אחדים מהם במשרות פחות רמות: יו"ר ועדה בכנסת או שגריר. אבל זה לא אותו הדבר.

כל זה אנושי, מאוד אנושי. והרי גם הפוליטיקאים הם בני אדם (רובם, לפחות). אז למה זה מגעיל אותי? עלי להסביר.

בימי הביניים היו הצבאות מורכבים בעיקר משכירי חרב. כשהם היו כובשים עיר, היו חומסים אותה. האזרחים נרצחו, הנשים נאנסו, ובעיקר – כל הרכוש נשדד. בימינו, אל להם לפוליטיקאים לעשות זאת למדינה שבחרה בהם.

משרד ממשלתי אינו שלל. נכון, בארצות הברית הייתה פעם אמרה "למנצח כל השלל". אחרי הבחירות הייתה המפלגה המנצחת ממלאה את כל המשרדים באנשים שלה. אבל זה היה מזמן – במאה שעברה.

אדם הנושא בתואר שר אחראי לקטע מוגדר של פעילות הממשלה. הוא מקבל החלטות חשובות, הנוגעות לחיי האזרחים. הציבור זכאי לכך שכל משרדי הממשלה ינוהלו בצורה הטובה ביותר על ידי האנשים המוכשרים ביותר.

אם כן, מדוע ינוהל משרד, נגיד המשרד לאיכות הסביבה, על ידי פוליטיקאי עלוב, שאין לו שום מושג על הנושא המופקד בידיו? גרוע מזה, מדוע יופקד בידי עסקן מפלגתי שלא איכפת לו, ושרק מבקש להעביר את הזמן בלי שיקרה אסון, עד שיצליח להשיג משרד נחשק יותר? אבל איכות הסביבה היא עניין חשוב מאוד, הנוגע לחיי בני אדם. זה עתה התרגשה כל הארץ בגלל החשד שהמפעלים הכימיים הרבים הפזורים במפרץ חיפה גורמים לילדי האזור לחלות בסרטן. והשר האחראי? אני לא יודע אפילו מי הוא (או היא).

אני זוכר דוגמה בולטת מהעבר. ב-1999 נחל אהוד ברק, אז מנהיג מפלגת העבודה, ניצחון מהדהד על בנימין נתניהו. כאשר פירסם ברק את רשימת השרים שלו, הארץ כולה נדהמה. נראה שהייתה לברק נטייה סאדיסטית. הוא מינה לכל משרד את האדם הפחות מתאים. הפרופסור העדין להיסטוריה, שלמה בן עמי, התמנה לשר המשטרה, ונחל כישלון חרוץ. יוסי ביילין, המחשיב את עצמו כמדינאי חשוב, נשלח למשרד המשפטים. וכן הלאה.

עכשיו עלול לקרות משהו דומה. "בוגי" יעלון, איש הליכוד, שאינו גאון אסטרטגי, נשאר במשרד הביטחון. שום מפלגת שלטון אינה מוותרת על משרד זה. מינוי משה כחלון לשר האוצר יכול להיות ראוי. אבל הוא נכפה על נתניהו – מפני שאין לו קואליציה בלי כחלון.

לאביגדור ליברמן יש, כנראה, קושאן על משרד החוץ. למרות שהבוחרים הנחיתו עליו מכה קשה (הוא איבד את מרבית מושביו בכנסת) מתעקש נתניהו להשאירו בתפקיד, שבו הוא ממש אסון. שרי חוץ רבים בעולם סירבו להיפגש עם ליברמן, מאחר שראו בו מעין פאשיסט. הוא התגאה בידידותו עם ולדימיר פוטין, אבל עכשיו מספקת רוסיה את הטילים המצוינים שלה לאיראן, דבר ששם קץ לחלומו של נתניהו להפציץ את מתקניה הגרעיניים.

מה ביחס לטובת הציבור וליעילות השלטון? מה באמת?

שורש הבעיה טמון בחיבור שני כישורים שונים לגמרי. לפי שיטה זו, פוליטיקאים הופכים למיניסטרים. זה נראה טבעי. אבל זה לא. הפוליטיקאים אמורים להיות בעלי מוטיבציה חזקה, אינטליגנציה גבוהה וכישורי מינהל מעולים. אבל הם לא.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, הפוליטיקה היא מקצוע. נאמר שזה מקצועם של חסרי הכישרון. אבל זה לא ממש נכון. הפוליטיקאים זקוקים לכישורים מסוימים, אלא שאין קשר בין כישורים אלה ולתכונות הדרושות כדי לנהל מיניסטריון.

פוליטיקאי צריך להיות מסוגל להקשיב בהערצה לאין סוף נאומים עלובים של עסקני מפלגה, להשתתף באין סוף ישיבות חסרות תועלת, להיות חבר באין סוף ועדות. הוא צריך להיות מוכן להחניף לאנשים שהוא בז להם, לבוא לחתונות, לבר מצוות וללוויות, ולשאת בכולן נאומים חסרי תוכן. ואז, כשהגיעי לצמרת, ניתן לו לפתע לנהל את משרד הבריאות, בלי שום כישורים או ניסיון בתחום זה. שם קבור הכלב.

בבריטניה מצאו לזה פתרון. את המשרד מנהלים למעשה המנכ"ל הקבוע וצוות עובדיו הקבועים. השר משמש לעיתים קרובים רק כנושא לבידור. תפקידו הממשי היחיד הוא להשיג תקציבים מהממשלה. ראה: סדרת הבי. בי. סי. הנהדרת, "יס מיניסטר".

שיטה שונה לגמרי קיימת בארצות הברית. הציבור בוחר בנשיא, והנשיא בעצמו ממנה את כל השרים. לעיתים קרובות השרים אינם כלל פוליטיקאים. לכן הוא יכול לבחור במומחים בעלי מקצוע ובעלי כישורים שכבר הוכחו בעבר.

בישראל התחברו התכונות הרעות של כל השיטות. כל השרים הם עסקני מפלגות. הם מביאים איתם את תומכיהם, המאיישים את התפקידים הבכירים במשרד. אחת מתוצאות הלוואי של שיטה נפסדת זו היא שמשרדים שונים "שייכים" למפלגות שונות. זה מונע כמעט לגמרי תכנון משותף – נוסף על העובדה שהישראלים ככלל אינם מסוגלים לתכנן משהו. הרי אנחנו גאים מאוד ביכולתנו "לאלתר".

כאשר אריאל שרון היה שר החקלאות, הוא אמר לי פעם: "כשאני רוצה לבצע משהו וזקוק רק למשרד שלי, זה יבוצע. אם אני רוצה לבצע משהו המחייב שיתוף פעולה עם משרדים אחרים, זה לא יבוצע".

כאשר אדם מכניס הרבה חתולים לשק אחד, יאשימו אותו באכזריות לבעלי חיים. אך מה זה בהשוואה למילוי 18 משרדי ממשלה בפוליטיקאים?

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקטואליה, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.