את הספר "סיפור הווה על פני האֶרץ" של סמי בֶּרדוגו לקחתי אתי אל שירות מילואים אליו נקראתי כדי שאוכל להתנחם בין דפיו בכל עת. הספר היה מצוי תמידית בכיס הדגמ"ח הצבאי שלי ויחד עם מרסל בן-חָמו, גיבורו הראשי, התכוונתי לברוח מן המציאות הכה אמתית ואכזרית בה נמצאתי.

קראתי אותו בעמידה ובישיבה ובשכיבה; חזרתי אליו בשמירה, לפני מסדר פלוגתי וגם במהלך התרגיל הגדודי; הבאתי במיוחד פנס-ראש לקיים בו דברי הכתוב "והגית בו יומם ולילה". ואף על פי כן אסקפיזם לא מצאתי בו. ולא בגלל שהמציאות שבספר לא נותנת מנוח.

בעבר היה מקובל לכנות רומנים רומנטיים קלילים "רומן למשרתות". באנלוגיה לכך אפשר לומר שסיפור הווה על פני האֶרץ הוא רומן לחוקרים. ייתכן שסיווג גבוה שכזה משמח את הכותב, אבל אני שרק ביקשתי ליהנות מספר טוב, מעמיק ומסקרן – שמחתי פחות.

אני מניח, כפי ששם הספר מעיד, שהספר בא ליצור תחכום או שמא נאמר סופיסטיקיזציה או אף פרובלמטיזציה בין מונחים כמו זמן/מקום, הווה/ מרחב וכן הלאה, מן זרם תודעה שנתקל בחומותיהם של הזמן והמקום. אך תחכום זה נעלם מעיני הקורא והוא נותר ביד עם ספר חד גוני למדיי.

**

סיפור הווה על פני האֶרץ מספר על מרסל בן חמו, אשר חוזר לתחנות שונות ומשמעותיות בחייו ומביא את התרשמויותיו.

נקודות ציון בכבישי ישראל שברגיל היינו חולפים על פניהם ושהספרות העברית לרוב התעלמה מהם, זוכות מצד ברדוגו ליחס הולם. תחנות חייו השונות של בן-חמו כמו מגדל העמק, בית דגן או אחוזם מהוות אמנם נקודת פתיחה מצוינת בהיותם מקומות שאינם מוכרים לציבור הישראלי, אך הם גם אינם מקומות סטראוטיפים, כמו ירוחם (מקום שכוח-אל) או בית שמש (מלחמות חרדים-חילוניים).

הספר מתכתב עם "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז, אלא שבהבדל ניכר מהספר של עוז או מסיפורים אחרים שמביאים התרשמויות וקולות מהשטח, סיפור הווה על פני האֶרץ מסופר מפיו של הגיבור הראשי ונעדר כמעט לחלוטין דיאלוגים עם אנשי המקום.

**

כל המתואר בספר מתווך דרך התודעה או נקודת התצפית של בן-חמו ולמרות שמדובר בהתגלמות ה"אַחֵר" הישראלי מצאתי שהוא חסר ייחוד.

תיאור התרחשויות שקרו במקומות בעברו של בן-חמו אמנם הכרחיות, אבל השיבה אליהם בהווה ללא התכתבות עם הסביבה ואנשי המקום מזכירה לי את אותם כתבי עיתון וחוקרים המספרים על הקולות, הריחות והצבעים של מקום מסוים, כאשר כל אותה העת הם יושבים על הכורסא בביתם.

"סיפור הווה על פני האֶרץ", סמי בֶּרדוגו, הספריה החדשה – הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 2014, 253 עמ'

[related-posts title="חלק מביקורות של אודי ניומן"]