שיריה של חנה בדולח הם בדרך כלל ישירים ופשוטים ומדברים בגובה העיניים, הישר אל לבו של הקורא. רובם מספרים איזשהו סיפור גלוי ואנושי. שירתה טבועה בחותם האהבה שהיא רוחשת לא רק לבני משפחתה אלא גם לכל הטבע הסובב על החי והצומח בו, ומתייחדת ביחסה ההומני והאוהד אל בעלי החיים וסבלם.

על רקע זה בולט מאוד השיר "שמלה" (עמ' 43) . זהו שיר מעט אניגמטי, מורכב ועמוק, המספר איזשהו סיפור חידתי ונעלם המזמין לחפירה בשכבותיו העמוקות, המיתולוגיות, שהוא מתכתב איתן בעליל.

שמלה

בָּכל בֹּקֶר אֲנִי טוֹוָה
חוּטֵי אַהֲבָה
מְגַלְגֶּלֶת לִפְקַעַת
וְכוֹלְאָה עַצְמִי בְּתוֹכָהּ.

בְּכָל יוֹם מַכְנִיסִים אוֹתָנוּ
לְמַיִם רוֹתְחִים
כְּדֵי לְפַזֵּר חוּטִים
לֶאֱרֹג שִׂמְלַת מֶשִׁי
לְמַלְכָּה
אֲשֶׁר תִּשְׂרֹף אוֹתָהּ,
אַהֲבָה
לֹא לָהּ.

מי שמכיר את שיריה הרבים של חנה בדולח המוקדשים למשפחתה – כאלה גם מופיעים בחלקו האחרון של ספר זה – המטפורה "חוטי אהבה", נראית לו מובנת, אף מתבקשת מאליה. מאידך, החוט הסימבולי מעלה באופן מידי גם את האסוציאציה ל"חוט אריאדנה" מתוך המיתולוגיה היוונית. אריאדנה התאהבה בתסאוס, ומשזה נכלא בלבירינת, להיות טרף למינוטאורוס, נתנה לו חוט שבאמצעותו יוכל למצוא את דרכו החוצה.

אולם כאן, מיד בשורה הבאה מתברר, שחוטי האהבה של המשוררת אינם מוענקים למי שהיא מבקשת לשחררו מן המבוך, אלא הם משמשים לה לפקעת הכולאת אותה. כאן חוטי האהבה הם גם המגן מפני העולם החיצוני וגם הכלא שלה. ממש כמו אצל סוג של עש הידוע כטוואי המשי, או תולעת המשי בשפת העם. תולעת זאת טווה את חוטיה על מנת לשמור על עצמה במשך כל תהליך ההתפתחות, שבסופו תהפוך לפרפר, שעם הבקעו יאכל את הפקעת. אך בני האדם מנצלים את הפקעות על תולעיהן לתועלתם, מטילים אותם למים הרותחים בעודם בחיים וכך נפרמים חוטי המשי ומשמשים לאריגה.

כך חשה המשוררת ש"בְּכָל יוֹם מַכְנִיסִים אוֹתָנוּ/ לְמַיִם רוֹתְחִים/ כְּדֵי לְפַזֵּר חוּטִים",  כלומר, לא אותה בלבד, אלא גם את הפקעת שסביב גופה, שכאמור עשויה חוטי אהבה, שעברו טרנספורמציה, או תהליך אלכימי, והפכו לחוטי משי. זהו מוות אכזרי ברתיחה.  ומה מטרתו? לֶאֱרֹג שִׂמְלַת מֶשִׁי/ לְמַלְכָּה/ אֲשֶׁר תִּשְׂרֹף אוֹתָהּ,/ אַהֲבָה/ לֹא לָהּ." כלומר, המטרה היא נקמה. האם אותה שמלת המשי אינה מזכירה את חולצת נסוס השורפת את מי שלובש אותה? זהו הרובד הקדום, התשתית המיתולוגית החבויה מתחת לשכבה הגלויה של השיר.

בבסיסו של השיר הזה, ממש בדומה לשירה של דליה רביקוביץ', "הבגד", מצוי סיפורה של מדיאה, גיבורת הטרגדיה היוונית הקלאסית המבוססת על המיתולוגיה, שהפכה לסמל של אשה נקמנית. מדיאה היתה נסיכה שהתאהבה ביאסון, גיבור מיתולוגי, וסייעה לו להשיג את גיזת הזהב. המחזה "מדיאה" שנכתב על ידי אוריפידס, מתאר את גורלה של מדיאה המגלה כי יאסון אהובה עזב אותה לטובת בתו של השליט המקומי, ממניעים תועלתניים. מדיאה מתבשרת כי עליה ועל ילדיה לצאת לגלות, מבקשת ארכה של יום ונענית. היא שולחת לכלת יאסון, גלאוקה, במתנה שמלה מאריג דקיק ויקר מציאות, שכאשר היא נלבשת, פורצת ממנה להבה המכלה את הכלה ואת אביה, שנסה להצילה ותוך כדי כך גם הוא נגע בשמלה הבוערת. כנקמה נוספת ביאסון היא רוצחת את ילדיה, שאותם ילדה לו, ונמלטת באמצעות מרכבת השמש לאתונה.

חוטי האהבה של המשוררת חנה בדולח הפכו לחוטי משי מכושפים, מהם נארג האריג של השמלה השורפת, אך לא רק השמלה שורפת את מי שמכונה "המלכה", אלא גם "אהבה לא לה". כלומר, אהבה שלא צריכה להיות שלה, או נתונה לה, שורפת את המלכה. ושוב חוטי המשי הפכו לחוטי האהבה שבאריג השמלה, גם הפעם – מסוכנים ביותר.

חנה בדולח, "פעימות חדשות" ("עקד" 2011)

[related-posts title="ברכה רוזנפלד – רשימות קודמות בחיה רעה"]