Skip to content

"בחזרה למחר": ג'ורג' קלוני הולך לאיבוד

סרטו המרהיב מבחינה ויזואלית של הבמאי בראד בירד קופץ מהעבר לעתיד ובחזרה – ומצליח לבלבל את הצופים עם עלילה מבולגנת ומגושמת
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=3]

לאחר שיצר את הסרטים "ענק הברזל" ו"משפחת סופר-על", הבמאי בראד בירד ממשיך להפגין עניין רב בסרטים הקופצים מן העבר לעתיד, סוגה קולנועית שבה טכנולוגיה עתידנית נמהלת בהווה תוך נגיעות של רטרו (לדוגמה סרטי "בחזרה לעתיד"). כך נפתח גם סרטו החדש, "בחזרה למחר" (סרטו השני בלבד שאינו מונפש, לאחר "משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים"), אשר בנוי נכון בכל הצד האסתטי והוויזואלי, אך נכשל בצד הקורא להיטיב את העתיד. "בחזרה למחר" מתרחש בעיר אוטופית הממוקמת ביקום מקביל, אליה מתנקזים הטובים והמבריקים ביותר שעל כדור הארץ, מתוך מטרה ליצור קיום אנושי טוב יותר.

"הכל הלך לעזאזל". קלוני ורובינסון

העלילה מתחילה בשנת 1964, כשהילד, פרנק ווקר (תומאס רובינסון), זוכה להצצה אל העיר הנכספת, שבה כלי רכב מתעופפים באוויר, המבנים מבריקים מבחינה אדריכלית ורובוטים מסייעים לכל – לאחר שזכה להזמנה מילדה צעירה ומסתורית, אתנה (רפי קאסידי). כשהוא שואל אותה מי היא, היא מציגה את עצמה כ"העתיד". בסצנה חדשה עוברים לקולו של פרנק כמבוגר, הלא הוא ג'ורג' קלוני, הטוען ש"הכל הלך לעזאזל". משהו קרה בעיר העתיד שהפך אותה מאוטופיה לדיסטופיה.

העלילה שוב קופצת, הפעם לנקודת המבט של גיבורה הרבה יותר אופטימית, קייסי (בריט רוברטסון), גאונת מדע בגיל ההתבגרות שעושה את דרכה לפגוש את פרנק המבוגר, אשר גורש מן העיר המושלמת בדימוס. אולי היא זו שתצליח להציל את העתיד של כולנו?

"בחזרה למחר" מתובל בעושר ויזואלי מרהיב ומלא השראה. מחווה לתקופה האידיאלית של שנות החמישים-שישים בארה"ב, שבה הכל היה נעים, תמים וטוב. נוכחותה של רוברטסון על המסך חביבה ביותר וראוי כי נצפה בעוד סרטים רבים ממנה בעתיד.

הבעיה עם "עולם המחר", שברגע שהוא קופץ מן העבר האוטופי אל העתיד הלא המושלם, ומתחילות הצרות, הסרט של בירד הופך ממרתק ומשעשע להרפתקה מבולגנת ומגושמת. החל מגיבורים רעים בסגנון "המטריקס" שמדקלמים מונולוגים ארוכים ומטופשים, קטעים ויזואליים פחות מרשימים הגנובים מסדרת "שליחות קטלנית" ועד מרוץ על זמן להציל את היקום, שבעצם מופיע בכל שובר קופות הוליוודי טיפוסי.

באופן כללי, הדמויות נלכדות בתרחישים מזדמנים וחסרי משמעות לסרט (אבא ובת המפטפטים על שטויות לא רלוונטיות לסרט במהלך ארוחת הבוקר), ועד לסצנת נסיעה ברכב מבוזבזת למדי. חבל, כיוון שהסרט נמדד ב-130 דקות, ובהחלט היה ניתן לסיימו אחרי 90 דקות. כמיזם קולנועי עם קו עלילתי שנועד להעניק השראה לצופים, בעיקר לבני הנוער הצעירים, חבל כי הטיעונים לשינויים הרעים בעתיד נפתרים באופן שטחי למדי. הכיף החביב שמתחיל איתו הסרט מתפתל עד כדי כך, שלקראת סופו הוא הופך עגום. די בטוח שהבמאי ילמד לפעם הבאה, פחות דיאלוגים מופרכים, יותר הרפתקאות. העיקר, שהעתיד אופטימי.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן