חג שבועות הוא יום מתן תורה, ולמעשה יום הולדת לעם היהודי, היום בו קיבל עם ישראל את התורה, שהפכה אותו מעם נמלט לעם נבחר. אני יודעת שזה נשמע בומבסטי. אני יודעת שאנשים רבים לא מאמינים בכל החארטה הזאת של "עם סגולה" ובכל זאת אני בוחרת להאמין.
אני אמנם יהודיה שלא שומרת תרי"ג מצוות, וגם לי קשה להאמין שהעולם בו אנו חיים נוצר בשישה ימי בריאה (היום השביעי הוא שבתון, לא נחשב) ובכל זאת, מקננת בי מסורת עתיקה שאני מנסה לשמר
"בקטנה" כמו צום יום כיפור, כמו שולחן ערוך בליל הסדר, אוכל כשר, ועוד מנהגים שונים ומשונים מבית אמא ואבא שקשורים למוצאם היהודי מארצות הניכר, ובכל פעם שיוצא לי לחשוב על עשרת הדיברות שלנו אני פשוט נפעמת.
כיצד תורת מוסר שלמה מנוסחת בעשרה משפטים פשוטים, שמכילים את הסדר החברתי המלא לקיום חברה שתהיה מוסרית, ערכית, ישרה, אמיתית ומאורגנת. מסמך קדום, חקוק באבן, בן אלפי שנים, המסדיר את חיי האדם מרגע לידתו ועד לרגע מותו בתוך החברה בה הוא מתקיים.
אחד ממנהגי חג השבועות – מלבד מצוות אכילת פשטידות חלביות ומטעמי דבש, כפי שמתואר יפה בספר שיר השירים – הוא תיקון ליל שבועות.
אני התוודעתי לחוויית תיקון ליל שבועות בדיוק לפני 5 שנים, בהיותי תיירת ומתנדבת בנפאל, מטעם העמותה "תבל בצדק" ובשיתוף שגרירות ישראל בנפאל. התארחתי בביתם של חזי וחני שליחי חב"ד, שממש בימים אלה מהווים הצלה גדולה לנפגעי רעש האדמה בנפאל. רעש אדמה שהרעיד גם את הזכרונות של כל אחד שהיה אי פעם בנפאל, וכל מי שאהבת אדם מצויה בליבו.
אותו לילה של "תיקון" היה חוויה מרגשת עבורי, בבית חב"ד בעיר קטמנדו , בלב מדינה ענייה מרודה אליה הגעתי מספר ימים קודם לכן, ויחד איתי התקבצו ובאו מאות אנשים, רובם צעירים, מיעוטם בוגרים או בני משפחות, וכולנו יחד הסתופפנו סביב שולחנות ארוכים מכוסים מפות לבנות ונהנינו מסיפוריו המרתקים של חזי. סיפורם האישי על החיים במדינה כה שונה, על תרבות עתיקה ובעיקר על כבוד האדם, על העצמי, ועל החזון האישי. הוא לא דיבר , במילים, על שמירת הצביון היהודי כה רחוק ממדינת ישראל, ועל החיבור שזה יוצר אצל בני האדם כשהם מחוץ לגבולות המדינה היהודית שלנו. זה השתמע מתוך הדברים ומתוך האירוע עצמו.
חזי לא יודע כמה הוא השפיע על לבבות האנשים שהיו שם וגם עלי. בדרכו הצנועה, תוך שהוא מעטר את סיפוריו הארציים, בפרקים קצרים מתוך ספרי התנ"ך, כשהוא עוסק במגילת רות ומזכיר מסכתות ומשניות, כשהוא נוגע לא נוגע בספר הזוהר, הוא הביא אותנו, כל מי שרק רצה, לספר מה זה חג השבועות בשבילו.
במשך כל שעות הלילה, כל אחד סיפר במשפטים קצרים על חייו בבית ממנו הוא הגיע. למעשה, סוג של התבוננות עצמית לתוך האני העצמי של כל אחד, והבנה לדברים החשובים באמת (רמז – זה לא כסף ולא מעמד, לא מכוניות ולא בתי פאר). דיברו שם על משפחתיות, על חום ואהבה, על כבוד אחד לשני, על צניעות ועל תקווה.
הרגשתי בת מזל. הרגשתי שאני יודעת מי אני, מהיכן באתי ולאן אני הולכת.
זה היה ליל התיקון שלי, שמלווה אותי מאז ועד היום. חג שבועות שמח.