נפתח בכמה מילים על נציגת הממלכה. כי זה רלוונטי לנושא ולנשוא המאמר וגם כי היא (הממלכה וגם הנציגה שלה) ממלאת תפקיד, אולי בלתי צפוי, באירוע הזה. וגם נסיים בכמה משפטים על עיר המלוכה. כי גם היא רלוונטית לענייננו.

ובכן: כמה וכמה אלפי אנשים שרכשו, בכסף מלא, כרטיסים למופע גדול של אחד האמנים הגדולים כאן, מופע שכולו הבטחה לחדש נעורים כקדם, כולל רשימת אורחים מבטיחה מאוד, לא שילמו על הזכות להיות שותפים לאירוע ממלכתי ואף לא לאירוע בחסות הממלכה. זה לא נכתב בתוכנייה, לא הודפס כל כרטיס הכניסה וגם לא בפרסומים הרשמיים. מצד שני, כשאתה רוכש כרטיסים לאירוע שמודבק עליו לוגו "במסגרת פסטיבל ישראל" ואף "אירוע הפתיחה של הפסטיבל"… ובכן, כאן אפשר היה לחשוד מיד.

אז נכון שהשרה הקודמת, גם היא ממש משוש נפשם ואהבת נעוריהם של רובם המכריע של 6,000 רוכשי הכרטיסים שנהרו בערב ירושלמי קריר במיוחד למכתש העתיק המרהיב ששוכן בצל החומות המוארות, לא טרחה לנאום באירוע דומה שהתרחש לפני שנתיים (40 שנה לכוורת), אבל אפשר היה לחשוד בשרה הנכנסת שתקפוץ על הפודיום הראשון שבו תיתקל.

אז היא עלתה מיד אחרי ראש העיר הנמרץ ("פסטיבל ירושלים" – ע"פ ברקת), כשהאורות הכלליים עדיין דולקים והקהל ברובו היה עדיין טרוד בעיסוקי בירה / נקניקיות / פופקורן / פרעצלס, בתור לשירותי השדה שמאחורי היציעים ובאיתור מקום הישיבה. כשהיא עלתה היה קצת רחש, שריקות ספורות ומפוזרות, כמה קריאות בוז נרפות אבל ובעיקר חיוכים, צחוקים וגיחוך. אמרה מה שאמרה (לא ממש חשוב) והלכה. והקהל, חלקו לפחות, מחא כף בנימוס, כמצוות וע"פ מסורת הנוצרי הטוב.

סתם. פשוט סתם. אוויר חם (למרות רוח סוף מאי המאוד מאוד קרירה). לא היה שווה את הטררם. לא שלנו וגם של שלום.

קהל חילוני וברובו שמאלני שבוי בעיר קשה וקדושה ושלל פרנסיה הצדיקים

ובכל זאת כמה מילים על הדיסוננס שבין הקהל למארחת ונציגות המארחים. אין לי דרך לנחש ברמת דיוק אבסולוטית וגם לא ביצעתי סקר מייצג, אבל אני מרשה לעצמי להכליל ולקבוע שרוב מוחלט – רוב טוטאלי – מהקהל שמילא את יציעי בריכת הסולטן לא הצביע ליכוד בבחירות האחרונות, ואולי לא עשה זאת מעולם – ובוודאי לא הכניס את גב' מירי רגב לכנסת ומשם לממשלה. זה כמובן לא אומר דבר על זכותה הדמוקרטית להיבחר, על זכותה לכהן כשרה בממשלה שראשה הוא גם ראש מפלגתה ואפילו לא על זכותה (ובמקרה הזה יכולתה) לנאום ב"אירוע הפתיחה של הפסטיבל". אבל אחרי שאמרנו את זה, מותר לנו לעמוד על הזכויות שלנו: לא לסבול אותה, לא לקבל את דעותיה הגזעניות, למחות בכל דרך נגד הדעות שלה, נגד היותה "פשיסטית גאה" (ע"פ ההגדרה שלה עצמה) וגם למחות בדרך לא אלימה בכל פעם שהיא מופיעה לנגד עינינו או מדברת באוזנינו. זכותנו בדיוק כמו שזכותה. ויותר: כי היא בצד של הכוח – אנחנו בצד של אלה שמופעל נגדם כוח.

ולא רק זה: גם ירושלים. קשה לחשוב על מישהו שהוא לא ירושלים יותר משלום חנוך. אפילו אריק אינשטיין היה יותר ירושלים ממנו (בנסיבות משפחתיות מוזרות). אופיו לא ירושלמי, האמנות שלו מאוד לא ירושלמית, המוזיקה שלו היא הכי לא ירושלים שיש – וגם אופיו, השקפת עולמו וכל מה שהוא מייצג, ככל שהוא מייצג. וכך, היה מוזר ולפרקים גם משעשע, לצפות בכמה אלפי תל אביבים (ויסלחו לי אלה שלא ממש מגיעים מתל אביב עצמה, כמוני) שנוהרים בצל חומות העיר שפוצלה לה יחדיו, אל איצטדיון שמיקומו ונופו הם אולי הדבר הכי רחוק ממופע רוק. גם כוורת לא ממש התחברה ללוקיישן, אבל שלום חנוך? אני מקווה שאתם עדיין איתי. ואם לא, לא נורא. תמיד יהיה לנו דודו פישר.

ואז היה המופע. בסך הכל שעתיים וחצי. מכובד. הרכב נגנים מרשים. עיבודים נאמנים למקור ההקלטות של פעם. בלי להיכנס לסקירה של שיר-שיר, אגיד ככה: כבר הרבה שנים שהיצירה החדשה של שלום חנוך לא מזכירה אפילו ברמז את הדברים הגדולים שעשה מאז שהיה נער – לפני, תוך כדי ובוודאי אחרי השירות הצבאי (להקת הנח"ל כמובן); עם ובלי אריק אינשטיין וחבורת לול-שבלול; באלבומי המופת מעידן שבלול ולול; עם להקת תמוז החד פעמית, אדם בתוך עצמו, חתונה לבנה, מחכים למשיח ועוד כמה. אבל חתונה לבנה. בעיקר חתונה לבנה.

נגיד את זה בעדינות: חנוך נתן כמה שירים חדשים, כי זה מה שהוא היה צריך לעשות. הקהל הבין את זה, מחא כפיים בנימוס וניצל את ההפוגות לעסוק בעיסוקיו (ניסיונות נואשים להעלאת תמונות וסרטונים, בדיקת הודעות, קפיצה לשירותים וכאלה).

ההווה הבינוני רק מעצים את הענק שהוא היה פעם

והאורחים. ובכן, כמו שאנחנו יודעים, לא כל חיבור עובד. נתחיל מהסוף: פוליקר לא התחבר בכלל, סינגולדה הצטרף לאנסמבל גיטרות בשיר חדש שלא ממש נקלט, סנדרסון היה נהדר ב"תפסתי ראש על הבר" (בקלות היה יכול להיות שיר שלו) ופחות מורגש ב"שיר דרך"; אבל היה ברי סחרוף. ונגיד את זה ככה: אם צריך לחפש, ונניח שהייתה סיבה לחפש את ההצדקה לזחילה בפקקים של כביש 1, למצוקת התנועה בעיר הקודש, לחניה הבלתי אפשרית במרכז העיר, לירושלים בכלל (עוד נחזור אליה) – זה היה החיבור הזה. נדיר. עצום. עוצמתי. התחיל עם "ילדים של החיים". מצמרר. נמשך ונגמר עם רייב גיטרה סחרופי יווני/מזרחי, שסיים את "ככה וככה". מושלם.

השיאים, כמו תמיד במופעים של שלום חנוך, נרשמו בקלאסיקות, שבוצעו בעוצמה ובדיוק מרהיב להקלטות ומופעי המקור (הדירוג בסדר עולה): סוף עונת התפוזים, מה שיותר עמוק, לא יודע איך לומר לך, מחכים למשיח, הדרכים הידועות ו… איך לא: חתונה לבנה. הכי חזק שיש. הכי שלום חנוך שיכול להיות. ובסוף ההדרן הבלתי נמנע, גם אם מעט מאולץ: מה מה מאיה, מאיה קטנה שלי.

ואז מגיעים לפיזור. מילא שקשה לצאת מהמיצר הזה, של דרכי המילוט מהבריכה ההיסטורית. מילא שבחניון קרתא אתה צריך לשלם לשוער ביציאה (עדיין לא שמעו שם על מכונות תשלום אוטומטיות) – אבל היציאה מהעיר בחמישי בלילה, אחרי חצות? איזו מועקה. הווייז לא מסוגל להחליט לאן להוליך אותך ("בעוד 200 מ' היצמד למסלול הימני… בעוד 200 מ' היצמד למסלול הימני… בעוד 200 מטר היצמד למסלול הימני… היצמד למסלול השמאלי… פנה שמאלה… פנה ימינה… היצמד למסלול הימני… השמאלי…).

כל כיוון שאתה בוחר לוקח אותך לפקק אחר; בכל פנייה אתה בוהה בתסבוכת הכבישים, הרמזורים, עולה על מסלולי הרכבת הקלה, בורח חזרה, נקלע לשכונה חרדית עמוסת מבלים חרדים ממהרים, נושאי שקיות ניילון, אחוז אימה שמא תיכנס לאיזה כפר עוין שנהפך בן לילה לירושלים רבתי, נתקל מדי פעם בשלטים הכחולים שעליהם צמד המילים הנכסף "תל אביב", רק בשביל להיקלע שוב לאיזו שכונה עמוסה שלך תדע הלנו היא או לצרות שלנו.

תמיד חשדתי שאני לוקה בסינדרום ירושלים; בכל פעם שאני נקלע לסבך הזה – אני יודע שצדקתי.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – מאמרים קודמות"]