האמת על הנכבה

לפי הגירסה הערבית, היהודים הופיעו מאי שם, תקפו עם שוחר שלום וגירשו אותו מאדמתו ומארצו. לפי הגירסה הציונית, היהודים קיבלו את תכנית הפשרה של האו"ם,ואילו הערבים דחו אותה ופתחו המלחמה עקובה מדם, שבמהלכה הם שוכנעו על ידי המדינות הערביות לנטוש את בתיהם. שתי הגירסאות האלה הן שטות גמורה

Print Friendly

לפני כשלושה שבועות היה יום הנכבה – היום שבו הפלסטינים בישראל ומחוצה לה זוכרים את ה"אסון" – יציאה של יותר ממחצית העם הפלסטיני מהשטחים שנכבשו על ידי ישראל במלחמת תש"ח. לכל אחד משני הצדדים יש גירסה משלו על מאורע גורלי זה.

לפי הגירסה הערבית, היהודים הופיעו מאי שם, תקפו עם שוחר שלום וגירשו אותו מאדמתו ומארצו. לפי הגירסה הציונית, היהודים קיבלו את תכנית הפשרה של האו"ם, ואילו הערבים דחו אותה ופתחו המלחמה עקובה מדם, שבמהלכה הם שוכנעו על ידי המדינות הערביות לנטוש את בתיהם כדי לחזור עם הצבאות הערביים המנצחים. שתי הגירסאות האלה הן שטות גמורה – תערובת של תעמולה, אגדה ורגשי אשמה.

במשך מלחמת תש"ח הייתי חייל בסיירת שפעלה בכל מרחב חזית הדרום. הייתי עד ראייה למה שהתרחש. כתבתי ספר במהלך המלחמה ("בשדות פלשת, 1948") וספר שני מיד אחריה ("הצד השני של המטבע"). כתבתי גם פרק על מאורעות אלה בכרך הראשון של האוטו ביוגרפיה שלי ("אופטימי") שהופיעה בשנה שעברה. אנסה לתאר מה קרה במציאות.

ראשית, אנחנו צריכים להיזהר שלא לטעות ולהסתכל באירועי 1948 בעיניים של 2015. עד כמה שזה קשה, עלינו לדמיין את המציאות של אז. אחרת לא נצליח להבין מה קרה.

מלחמת תש"ח הייתה מיוחדת במינה. היא נבעה מאירועים היסטוריים שלא היו כדוגמתם בשום מקום אחר. אי אפשר להבין מה שקרה מבלי לקחת בחשבון את הרקע ההיסטורי, הפסיכולוגי, הצבאי והמדיני. שום דבר לא דמה להם   לא השמדת האינדיאנים באמריקה על ידי המתנחלים הלבנים, ולא רציחות העמים הקולוניאליות של המאות הקודמות.

הסיבה המיידית הייתה החלטת החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947. הערבים דחו אותה מכל וכל, מכיוון שראו ביהודים פולשים זרים. הצד היהודי, בהנהגת דויד בן גוריון, קיבל את החלטת האו"ם להלכה, אך בן גוריון התפאר לאחר מכן שלא הייתה לו שום כוונה להסתפק בגבולות 1947.

כאשר התחילה המלחמה בסוף 1947, חיו בארץ, תחת השלטון הבריטי, כ 1.250.000 ערבים וכ 635.000 יהודים. הם חיו בקירבה רבה, אך בשכונות נפרדות בערים (ירושלים, יפו תל אביב, חיפה) ובכפרים סמוכים זה לזה בערבוביה.

פליטים פלסטינים בתש"ח (מקור: ויקימדיה)

פליטים פלסטינים בתש"ח (מקור: ויקימדיה)

מלחמת תש"ח הייתה למעשה מורכבת משתי מלחמות, שהתמזגו למלחמה אחת. מדצמבר 1947 עד מאי 1948הייתה זאת מלחמה בין שתי האוכלוסיות שבתוך הארץ. החל בחודש מאי ועד לשביתות הנשק בראשית 1949 הייתה זאת מלחמה בין הצבא הישראלי החדש לבין הצבאות של המדינות הערביות – בעיקר ירדן, מצריים, סוריה ועיראק.

בשלב הראשון והמכריע, הייתה עדיפות ברורה לצד הערבי. הם היו הרוב בארץ, היה להם יותר נשק, והכפרים הערבים שלטו כמעט על כל הכבישים. היהודים לא יכלו לזוז אלא באוטובוסים ששוריינו בחיפזון, מלווים בשומרים ובשומרות חמושים. אולם לצד היהודי היה יתרון מכריע אחד: הייתה להם הנהגה מאוחדת, בראשות בן גוריון, וכוח צבאי מאוחד וממושמע, שנבנה במהירות, בעוד שהפלסטינים לא היו מסוגלים להקים הנהגה וצבא מאוחדים.

בשני הצדדים לא היה הבדל אמיתי בין לוחמים ואזרחים. לתושבי הכפרים הערביים היו רובים ואקדחים, והם מיהרו למקום האירוע כאשר הותקפה שיירה יהודית בכביש הסמוך. רוב היהודים היו מאורגנים בארגון ה"הגנה" המחתרתי. שני הארגונים ה"פורשים", אצ"ל ולח"י, הצטרפו גם הם לכוח הצבאי המאוחד. גם הערבים וגם היהודים ידעו שזהו מאבק קיומי, לחיים או למוות. בצד היהודי הייתה המשימה המיידית להרחיק את הכפרים הערביים מהכבישים. זאת הייתה ההתחלה של הנכבה.

כבר מההתחלה הטילו מעשי הזוועה צל כבד. ראיני תצלומים של תהלוכה ערבית בירושלים המזרחית, שבה נישאו הראשים הכרותים של חברינו. היו מעשי זוועה שבוצעו על ידי הצד שלנו, שהגיעו לשיאם בפרשת דיר יאסין. זה היה כפר ערבי ליד ירושלים, שהותקף על ידי כוח של אצ"ל ולח"י. רבים מהתושבים נטבחו במקום, הנשים הוצגו בתהלוכות בירושלים העברית. מעשים מסוג זה חיזקו את האמונה שזהו מאבק קיומי, פשוטו כמשמעו.

במהותו זה היה מאבק אתני בין שני צדדים, שכל אחד מהם טען שהארץ כולה שייכת לו, תוך הכחשת כול הטענות של הצד השני. זמן רב לפני שהמושג "טיהור אתני" נכנס לשימוש, הוא הופעל במהלך מלחמה זו. רק ערבים מעטים נותרו בשטחים שנכבשו על ידי היהודים, ואף יהודי אחד לא נותר בשטחים שנכבשו על ידי הערבים. למזלה של ישראל, הערבים כבשו רק שטחים קטנים (גוש עציון, ירושלים העתיקה).

בהתקרב חודש מאי, כשציפו להתערבות הצבאות הערביים, הצד היהודי השתדל לגבש שטח רצוף, טהור מכל תושבים לא יהודים.

יש להבין שהפליטים הערבים לא "עזבו את הארץ". כאשר ירו בכפריהם (בדרך כלל בלילה) הם לקחו את משפחותיהם וברחו לכפר הערבי הסמוך. כאשר נפתחה אש גם על הכפר הזה, הם ברחו לכפר הבא, וכן הלאה, עד שביום בהיר אחד הם גילו שנוצר גבול של שביתת נשק בינם לבין בתיהם.

יציאת פלסטין לא הייתה תהליך ישר ואחיד. היא השתנתה מחודש לחודש, ממקום למקום, ממצב למצב. למשל, תושבי לוד שוכנעו לעזוב על ידי ג'יפים שעברו בעיר וירו על כל מה שזז, ללא אבחנה. על כיבוש צפת אמר המפקד, יגאל אלון, "לא גירשנו אותם. פתחנו פרוזדור והנחנו להם לברוח".

לפני כיבוש נצרת חתם המפקד הישראלי עם נציגי האוכלוסייה הערבית על הסכם כניעה. בהסכם הובטח לשמור על חייהם ועל רכושם. אחרי כניסת צה"ל לעיר ניתנה למפקד, קצין יהודי קנדי בשם דונקלמן, פקודה בעל פה לגרש את הערבים. המפקד סירב ודרש פקודה בכתב. זו לא הגיעה, וכך נשארה נצרת עיר ערבית עד היום.

כאשר נכבשה יפו, רוב התושבים ברחו בדרך הים לעזה. אחרי הכניעה הועמסו הערבים הנותרים על משאיות וגורשו גם הם לעזה. על מה שהתרחש בחיפה יש ויכוח עד היום. היו סיפורים על כך שאבא חושי קרא לערבים להישאר. לאחרונה התגלה מכתב של בן גוריון שתבע לגרשם.

רבים מהגירושים בוצעו בגלל צורך צבאי, אך אין ספק שריחפה גם עליהם המשאלה – משאלה לא מודעת, תת מודעת או מודעת, לסלק את האוכלוסייה הערבית. זה טבוע ב"גנים" של התנועה הציונית. עוד לפני שבנימין זאב הרצל חלם על פלסטינה ורצה להקים את המדינה היהודית בפטגוניה (דרום ארגנטינה), הוא כתב בטיוטה הראשונה של "מדינת היהודים" שאת האוכלוסייה המקומית יש לסלק.

אחרי שהצבאות הערביים נכנסו למלחמה במאי 1948, הם נעצרו ביבנה, כ 22 ק"מ מתל אביב. האו"ם הכריז על הפוגה של חודש, והצד היהודי ניצל את הזמן כדי להצטייד סוף סוף בנשק כבד (טנקים, תותחים, מטוסים) שנמכר לו על ידי סטאלין. בקרבות הקשים של חודש יולי החל מסתמן בהדרגה ניצחון הצד הישראלי.

החל מנקודה זו, התקבלה החלטה מדינית – להבדיל מצבאית – לסלק את האוכלוסייה הערבית. ניתנה פקודה לירות ולהרוג כל ערבי המנסה לחזור לכפרו.

אבל הרגע המכריע הגיע בסוף המלחמה, כאשר הוחלט שלא לאפשר לפליטים לחזור הביתה. לא הייתה החלטה רשמית. הרעיון כלל לא עלה. המוני פליטים יהודים מאירופה, ניצולי השואה, הציפו את הארץ ומילאו את המקומות שהתרוקנו מערבים.

ההנהגה הציונית הייתה בטוחה שכעבור דור אחד או שניים הפליטים פשוט יישכחו. זה לא קרה.

יש לזכור שרק שנים אחדות לפני כן גורשו מיליוני גרמנים מפולין, צ'כוסלובקיה והמדינות הבלטיות, ושהדבר התקבל כמעשה טבעי.

כמו בטרגדיה יוונית עתיקה, הנכבה נבעה מהאופי של כל הצדדים, המבצעים והקורבנות. כל פיתרון של "בעיית הפליטים" צריך להתחיל בהתנצלות גורפת של ישראל על חלקה בנכבה. בפיתרון המעשי יש לכלול שיבה, לפחות סמלית, של מספר מוסכם של פליטים לשטח ישראל, יישוב הרוב במדינה הפלסטינית שתקום ותשלום פיצויים נדיבים לאותם שיבחרו להישאר במקום מושבם הנוכחי או להגר לארץ אחרת.

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקטואליה, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על האמת על הנכבה

  1. מאת גורן‏:

    מוזר מר אבנרי לפתע לא מאשים רק את היהודים במה שקרה ב48 בקשר לפתרון של מר אבנרי
    "בעיית הפליטים" צריך להתחיל בהתנצלות גורפת של ישראל על חלקה בנכבה. בפתרון המעשי יש לכלול שיבה, לפחות סמלית, של מספר מוסכם של פליטים לשטח ישראל, יישוב הרוב במדינה הפלסטינית שתקום ותשלום פיצויים נדיבים לאותם שיבחרו להישאר במקום מושבם הנוכחי או להגר לארץ אחרת.
    אז אסור לאפשר לאף " פליט" לחזור כי הדבר יביא לסופה של ישראל כמדינה יהודית תאשר ל5000 אלפים אחרי זה הם יבקשו שגם הדודה וגם הנכד לאיחוד משפחות וכך לא תגמור פיצויים אין בעיה אבל אסור לשכוח את יהודי ארצות ערב שעקב המלחמה גורשו רכושם נלקח עי מדינות ערב פיצויים גם להם התנצלות על מה ? על שפתחו נגד הישוב היהודי במלחמת שמד ערב פלישת חיילות המשלוח של מדינות ערב לתחומי ישראל, במאמץ להשמיד את המדינה היהודית העוברית, הכריז מזכ"ל הליגה הערבית, עבד אל-רחמן עזאם פחה: "זו תהיה מלחמת השמד וטבח רבתי, אשר ייזכר כמעשה הטבח של המונגולים ושל הצלבנים". וכאשר נפגש המזכ"ל הרחמן והנבואי ברבת עמון עם נציג בריטי, נשמע בטוח לא פחות: "אין זה חשוב כמה יהודים יש. אנחנו נטאטא אותם לים".
    בראיון שהעניק ב-8 בספטמבר 1948 לעיתון הביירותי (לא הלונדוני) "דיילי טלגרף", אמר אמיל ע'ורי, מזכיר הוועד הערבי העליון (המנהיגות הרשמית של ערביי ארץ ישראל – י.ר.): "אינני רוצה להטיל דופי באיש אלא רק לעזור לפליטים. העובדה שפליטים אלה מצויים היא התוצאה הישירה מפעולתן של המדינות הערביות בהתנגדן לחלוקה ולמדינה היהודית".

    מי שלא חשש להטיל דופי באחיו היה דווקא העיתון היפואי "א-שעב", שכתב ב30 בינואר 1948: "הקבוצה הראשונה של הגיס החמישי שלנו כוללת אותם אנשים הנוטשים את בתיהם ומסחררם והולכים לגור במקום אחר לנוכח סימן ראשון של תלאות הם נושאים רגליהם כדי להימלט מלשאת בעול המאבק".

  2. מאת גידי‏:

    יום הנכבה הוא יום של חג ועלינו לציינו,ביום זה מציינים את ניצחון ישראל בארצו. עלינו לחגוג ולהזכיר לילדנו ולסמולנו שאם לא היינו מנצחים, דאעש היו ילדים קטנים למה שהערבים תכננו לנו. מלחמה זאת הייתה הם או אנחנו.
    מסתבר שלא מילאו הוראות ולכן נשארו ערבים בארץ …
    אני בעד זכות השיבה .
    בתנאים :.
    1. חזרה רק לפלסטין. . 2. רק למי שנולד בישראל לפני 48. 3. כל זאת 20 שנה לאחר חתימת חוזה שלום.

  3. מאת שרה‏:

    אילו לא היו המופתי והערבים כה נחושים להשמיד את היהודים ואת ישראל, לא היתה ״נכבה״. היות והערבים בישלו את הדייסה הזו אז שיאכלו אותה. עד סוף הדורות. יש להם את ירדן ושילכו לשם. אנחנו הקרבנות של השנאה והאלימות שלהם מעל מאה שנים, ואם נדמה לך שזה ישתנה, אתה טועה. פקח עיניך וראה מה קורה מסביבך, ראה את האגרסיביות של ה BDS אותו הם מקדמים ואתה בדבריך רק מעודד אותם להמשיך בסרבנותם. אין כל סיכוי שישראל תתאבד. וזה מה שאתה מבקש בעצם.

  4. מאת אליעזר‏:

    אסור לנו להסכים לכניסה של שום ערבי לארץ שממערב לנהר הירדן אחרת הם יאיימו עלינו בעתיד עם הבעיה הדמוגרפית . להם יש מספיק מקום במדינות ערב.

  5. מאת אליעזר‏:

    אסור לנו להסכים לחזרה של שום ערבי אל הארץ שממערב לנהר הירדן . אחרת הם "ילחצו אותנו לפינה", בעתיד ,עם בעיה הדמוגרפית .להם יש מספיק מקום במדינות ערב . כמו כן עלינו להגביר העליה היהודית לארץ ואת הילודה בעם ישראל ואת ההתיישבות היהודית בכל הארץ שהיא אחד מהדברים החשובים בהשתדלות בענייני הבטחון .