"מעולם לא ראיתי, ולעולם לא אראה באף אדם או קבוצה המרכיבים את החברה הישראלית סכנה, או חלילה איום". כך אמר נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, בנאום שנשא לקראת שנה לכהונתו כנשיא העשירי של מדינת ישראל במסגרת כנס הרצליה.

"אני עומד בפניכם היום, מכיוון שאני מזהה איום  ממשי בהדחקה הקולקטיבית שלנו את התמורות שעוברת החברה הישראלית בעשורים האחרונים. בהזנחת ההתמודדות עם  מה שאני מכנה, 'הסדר הישראלי החדש', שבו ובמשמעויותיו", אמר הנשיא.

בנאום שנשא תחת הכותרת "התקווה הישראלית: הסדר הישראלי החדש״, התייחס הנשיא ריבלין לתהליכים השונים המתרחשים בקרב החברה הישראלית על שבטיה השונים ועל חובתנו כחברה לנקוט במעשה על מנת להביא להגדלת המכנה המשותף על כל היבטיו, ככלי קריטי להמשך חיינו המשותפים. הנשיא התריע מפני התפוררות החברה הישראלית לאור המגמות הדמוגרפיות והניכור בין החלקים השונים בעם: החרדי, הערבי, הדתי לאומי והחילוני.

״בשנות ה-90, החברה הישראלית הייתה חברה הבנויה מרוב ברור ומוצק, שלצדו מיעוטים – רוב ממלכתי ציוני גדול, שלצדו שלושה מיעוטים: מיעוט דתי לאומי, מיעוט ערבי ומיעוט חרדי", אמר הנשיא. "התמונה הזאת, אולי קפאה בראשו של רוב הציבור הישראלי. של התקשורת. של המערכת הפוליטית. אבל המציאות בינתיים השתנתה בתכלית".

לדברי הנשיא, כיתות א' היום מורכבות מכ-38% חילוניים (בתי"ס ממלכתיים), כ-15% דתיים לאומיים (ממלכתיים דתיים), כרבע ערבים וקרוב לרבע חרדים. "אמנם מספרים והגדרות הם עניין דינאמי, זהויות כמו גם שיעורי ילודה אינם קופאים בזמן. אבל, דבר אחד ברור: התהליכים הדמוגרפיים המעצבים מחדש את פניה של החברה הישראלית- יצרו למעשה 'סדר ישראלי חדש', שבו אין עוד רוב ברור, ואין מיעוטים ברורים", אמר הנשיא. "זהו סדר שבו החברה הישראלית מורכבת מארבעה מגזרים, ואם נרצה – ארבעה 'שבטים' מרכזיים, שונים מהותית אלה מאלה, שילכו ויתקרבו זה אל זה בגודלם; שבו, אם נרצה ואם לאו, 'מבנה הבעלות' על החברה הישראלית ומדינת ישראל משתנה לנגד עינינו״.

עוד אמר הנשיא: ״במדינת ישראל, המערכות היסודיות המעצבות תודעה, הן שבטיות ונפרדות, וכך, גם כנראה יישארו. הסדר הישראלי החדש, איננו הבחנה סוציולוגית יצירתית, אלא מציאות בעלת השלכות מרחיקות לכת, על החוסן הלאומי של מדינת ישראל – על עתיד כולנו. כלכלית, המציאות הנוכחית, אינה בת קיימא. זוהי המתמטיקה היא פשוטה, וכל ילד יכול להבין אותה. אם לא נצמצם את הפערים הנוכחיים בשיעור ההשתתפות בשוק עבודה וברמות השכר של הציבור הערבי והחרדי, שעתידים להיות מחצית מכוח העבודה – ישראל לא תוכל להמשיך להיות כלכלה מפותחת. מגפת העוני הקשה והכואבת, שכבר מכה בעוצמה במדינת ישראל, רק תחריף ותתרחב.״

הנשיא חתם את דבריו באמירה על הצו שהנחה אותו בפעילותו בשנה החולפת ואמר: ״בשנה הראשונה לכהונתי פעלתי בניסיון לעורר כל צד בתוכנו, לראות את הצד האחר ולהושיט לו יד – גם כשזה קשה. לשמוע אותו, גם כשזה צורם. בתום שנה זאת, אני עומד כאן בפניכם, מתוך רצון לומר את הדברים בצורה גלויה וברורה. מתוך תחושה עמוקה שהחברה הישראלית זקוקה היום לקריאת השכמה. אני קורא היום לכולכם, התגייסו יחד איתי לאתגר. אני שותף של כל מי שמוכן לתת את חלקו במשימה הזאת. אני כאן לשירותכם, לשירותה של החברה הישראלית כולה. רק כך, יחד ובשותפות, נוכל לחדש תקווה ישראלית״.

במתווה שהציע בנאומו הניח הנשיא ארבעה יסודות לשותפות בין השבטים השונים:

* "הראשון, הוא בתחושת הביטחון של כל  מגזר, בכך שכניסה לשותפות הזאת, אינה כרוכה בוויתור על מרכיבי היסוד של זהותו. החרדי, החילוני, הדתי או הערבי – אינם יכולים להרגיש שציפור נפשם נמצאת בסכנה או תחת איום. בין אם זאת דרך החינוך החרדית, בישיבות הקטנות והגדולות; תפיסת הגאולה הלאומית דתית; אורח החיים הליברלי כיהודי חילוני; או הזהות הערבית-פלסטינית. הביטחון בכך שהזהות הבסיסית שלי אינה מאוימת, הוא תנאי יסודי ליכולת של כל אחד מאתנו להושיט יד לאחר. להבין את כאבו ואת פחדיו. ליכולת של כולנו לכונן כאן שותפות, בין המגזרים השונים. לא נוכל לעשות זאת, מבלי שנלמד להכיר אלה את אלה. מבלי שנבין מהי ציפור הנפש של כל מגזר ונדע לכבד אותה ולשמור עליה- גם כאשר הדבר קשה ואף מקומם".

* "היסוד השני, הוא האחריות המשותפת. כאשר אף שבט אינו מיעוט, אף צד לא יוכל להימלט מנשיאה באחריות לגורלה ועתידה של מדינת ישראל וכלל החברה הישראלית. כך, אף שבט אינו פטור מלהציע פתרונות להתמודדות עם אתגר ההגנה על בטחון המדינה. מלהתמודד עם אתגר הצמיחה במשק. או עם השמירה על מעמדה הבינלאומי של ישראל כחלק ממשפחת העמים. שותפות מטילה אחריות".

* "היסוד השלישי- הוא הוגנות ושוויון. כדי להבטיח את השותפות בינינו, יהיה עלינו להבטיח שאף אזרח אינו מופלה לרעה, או לטובה, מתוקף השתייכותו המיגזרית. המציאות הנוכחית של פערים מובנים בין השותפים, בתקציבים, בתשתיות, בקרקעות, היא בלתי נסבלת. כאשר לעוני בישראל, יש גם פנים שבטיות מובהקות מחד, וכאשר רוב ככל התפקידים הבכירים במשק מאוישים על ידי בני מגזר אחד או שניים מנגד, הרי שלא ניתן יהיה לבנות כאן עתיד משותף. כדי לבסס את השותפות בינינו, יהיה עלינו להבטיח "חלום ישראלי" נגיש, אותו יוכלו להגשים כל צעיר וצעירה, שייבחנו אך ורק על פי כישרונם, ולא על פי מוצאם".

* "היסוד הרביעי, רבותיי, והמאתגר מכולם, הוא יצירת הישראליות המשותפת. למרות האתגרים שמעמיד בפנינו הסדר הישראלי החדש, עלינו לדעת: הפסיפס הישראלי המתהווה איננו גזרה- אלא הזדמנות אדירה. הוא טומן בחובו עושר תרבותי, השראה, אנושיות ורגישות. אסור שהסדר הישראלי החדש ידחוף אותנו להיבדלות והיפרדות. אסור לנו לוותר על תפיסה של ישראליות. אלא, עלינו לפתוח את שעריה, ולהרחיב את שפתה".