"אלה גרוסמן" בבית-לסין: העיתונאית שרצתה יותר מדי

הסיפור של המחזה "אלה גרוסמן" מתכתב עם החזון הפמיניסטי ועם המציאות הישראלית המדממת, אבל ההצגה נוטה לפלקטיות ונראית רוב הזמן כמו עיתונות מומחזת

Print Friendly

[rating=2]

גיבורת המחזה המקורי "אלה גרוסמן", שכתבה דפנה אנגל מחרז, היא עיתונאית מהזן שכמעט כבר לא קיים: אמיצה, ישרה, דעתנית, ביקורתית חצופה, תמימה, שוחרת צדק, אחוזת שליחות ונלחמת על האמת בכל מחיר. ובדרך גם מוותרת על אהבה ומשפחה. ההשראה של הגיבורה היא הכתבת הצבאית האמריקנית הלן קירפטריק, אחת הנשים הראשונות שהצטרפו לחיילים בקו הקדמי, סיקרו קרבות ואת מלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה זה היה צעד נועז ויוצא דופן בעולם של גברים, ששלטו גם בתקשורת.

ההצגה "אלה גרוסמן", שביימה ציפי פינס בתיאטרון בית לסין, סובבת סביב הגיבורה, ילדה קטנה שמגשימה חלום גדול – להיות כתבת צבאית, נלחמת נגד כל העולם ונגד כל הסטיגמות כדי להגשים את חלומה. פמיניסטית בעולם של גברים, נחושה ושאפתנית, שזוכה לקידום ולהכרה מקצועית בזכות כשרונה ובלי לשכב עם העורך שלה.

החלום שנשבר. צילום: דניאל קמינסקי

סיפורה של אלה גרוסמן הוא גם סיפורה של מדינת ישראל כפי שהיא משתקפת דרך עיניהם של הצעירים שהתגייסו לצבא ערב מלחמת ששת הימים, חוו על בשרם את טראומת מלחמת יום כיפור, הפכו עם השנים לבורגנים, קיוו לעתיד טוב יותר למדינה ולא איבדו את התקווה – עד השבר הנורא שהגיע כאשר נרצח ראש הממשלה יצחק רבין.

הבעיה של ההצגה, שהיא נוטה לפלקטיות, ונראית רוב הזמן כמו עיתונות מומחזת או כתבת טלוויזיה בהמשכים. האירועים רודפים זה את זה ואלה גרוסמן נעה בתוכם וביניהם. יש בהצגה קצת מכל דבר: מלחמה, אהבה, קנאה, יחסים, פמיניזם, עיתונות במלחמה. דלות החומר מתבטאת בסצנות קצרות וחסרות השראה. התיאורים, למשל, של ההתרחשויות במערכת העיתון, שטחיים ומביכים, ונראה שהמחזאית לא ממש מבינה את כללי המשחק בעיתונות.

המחזה של אנגל מחרז אינו מבריק בלשון המעטה ובעיקר חלשים היחסים בין הדמויות. אין כמעט יחסים. הבמאית פינס ניסתה להפיח רוח חיים בטקסט, גם באמצעות קטעי וידאו ומוזיקה מהתקופה. החלק האחרון של ההצגה מצליח לרגש ולגעת, כאשר מתברר המחיר היקר שאלה גרוסמן נאלצת לשלם עבור ההצלחה. האם המחיר היה כדאי? האם היא לא רצתה יותר מדי? האם לא היה ראוי לוותר על מקצת מהערכים כדי לזכות גם בחיים מחוץ לקריירה?

הילה פלדמן, שחקנית איכותית ומוכשרת, היא אלה גרוסמן חיוורת ולא משכנעת, למרות מאמציה להעניק עומק ואנושיות לדמות. בין שחקני המשנה אציין לטובה את אברהם סלקטר, יניב לוי, קרן מרום, שמרית לוסטיג, שלומי טפיארו וגיה באר גורביץ בתפקיד אלה גרוסמן הילדה.

יצאתי מההצגה ברגשות מעורבים: מצד אחד אני מפרגן לתיאטרון שמעלה מחזה מקורי, הרעיון מעניין והנושא מתכתב היטב עם המציאות הישראלית המדממת; מצד שני המחזה אפרורי וצפוי, והביצוע לא מלהיב. הצגת תיאטרון היא קצת יותר מאוסף סיפורים מהעיתונות.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.