הגברת הראשונה של התרבות הישראלית. כפיים

במדינה שבה שולטת קומיסרית תרבות על התרבות לא היו באים לעולם חרבת חיזעה, שתי אצבעות מצידון, בופור, גבעת חלפון, יוסי וג'אגר, מלכת האמבטיה, ניקוי ראש, החמישייה הקאמרית. וההנחה שמדובר בבורות לשמה היא המוצא הקל, בעיקר כי האפשרות האחרת איומה פי כמה

Print Friendly

לא לגמרי ברור מי זו האשה, השרה, הגברת, חברת הכנסת, התא"ל (מיל') מירי רגב. לא עד הסוף ברור מה השכלתה הפורמלית והלא פורמלית, במה ואם בכלל היא הצטיינה לאורך שנותיה בלימודים ובמדים עד שהגיעה לדרגה כה בכירה ומילאה שורת תפקידים כל כך משמעותיים במערך המידע הצה"לי (צנזורית ראשית, דוברת צה"ל). וגם אחרי השירות הצבאי: מה היא עשתה כל-כך טוב שהגיעה למקום שבו היא נמצאת עכשיו.

לא ברור עד כמה ואם בכלל היא אשת תרבות, תולעת ספרים, חובבת תיאטרון, בקיאה במוזיקה, מכורה לקולנוע, מתענגת על אמנות פלסטית, בקיאה בהיסטוריה כללית, התמחתה בהתפתחות המדינה המודרנית והדמוקרטיות. ובכלל.

סט ערכים, השקפת עולם, או שהכל כפיים? מירי רגב (צילום ארכיון: דן בר דוב)

מה שברור לגמרי, וזה די קל – כי זה יצא ישר מפיה – זה שאין לה שמץ של מושג במושגי יסוד שקשורים בדמוקטיה, בחופש ביטוי, בתפיסת החופש האמנותי, בחובות המדינה, נבחריה ופקידיה כלפי האזרחים שלה. ובעיקר באחריות שלה, כנבחרת ציבור וממלאת תפקיד ציבורי, עבור כלל הציבור.


לחם, שעשועים וקרבות גלדיאטורים. ואם אין לחם – אז עוגות

למשל: הביטוי "לחם ושעשועים", שהיא הגדירה כמהות תפקידה כשרת תרבות. הבנתם? "לספק לעם לחם ושעשועים". האם היא יודעת את מקור הביטוי הזה? האם היא מבינה את משמעות הביטוי הזה? ובכן: "… לחם ושעשועים היא שיטה שהייתה נהוגה ברומא העתיקה כדי לשמר את השלטון והכוח מפני האוכלוסייה…" (ויקיפדיה).

אם היא לא יודעת את מקור הביטוי הנורא, הדיקטטורי, האלים, הכוחני הזה – היא בורה; אם היא יודעת – מצבנו נורא. ובעצם, היא העידה על עצמה, בשמחה ובגאווה, ש"אני גאה להיות פשיסטית". וזו כמובן רק אנקדוטה כמעט משעשעת. היא שמעה ביטוי. הוא נשמע לה מתאים. תיאטרון זה תרבות, קולנוע זה פנאי, בשניהם לפעמים צוחקים או מתרגשים – אז זה בטח בידור. אז יאללה, כפיים: לחם ושעשועים.

הגברת הראשונה החדשה של התרבות הישראלית גם מתהדרת ב"אני אחליט, אני אנווט, אני אחלק את הכסף"; וגם: "בקרוב גם אתם תדעו מה מותר ומה אסור". אם לא היום אז מחר, אם לא מחר אז מחרתיים. היא גם מאיימת שלא תממן אמנים שממילא לא נזקקים לה ומעולם לא מומנו על-ידי הממלכה – מהגשש החיוור ולהקות הפופ והרוק, ממופעי הבידור הגדולים, דרך שלל סרטיו של איבגי ועד שלום חנוך ודומיו.

היא קיבלה 30 מנדטים (והם 20…? סליחה? מי בדיוק ה-20 שהם? אפשר הסבר?), וגם בעניין הזה, כמו בלימודי האזרחות, כנראה שהיא התפלחה גם משיעורי החשבון: כי בחישוב פשוט נמצא ש-30 מנדטים זה בדיוק רבע – 25% בדיוק מחברי הכנסת הנבחרים. אבל נניח להבל הזה. ורק נבהיר את מה שהיא אומרת: הכסף הזה כולו שלה (30 מנדטים או לא 30 מנדטים) – והיא תחליט למי "היא מחלקת אותו".

ומי יבהיר לה שזה לא תקציב של הליכוד, בטח לא שלה. זה לא כסף שהיא ירשה – זה אפילו לא הפנסיה התקציבית השמנה שהיא מקבלת מהמדינה דרך משרד הביטחון? זה הכסף שלנו. של כולנו.


משרד התרבות? המצאה פוליטית שכל כולה סידור עבודה וכיבוד פוליטי

משרד התרבות (והספורט) בא לעולם הפוליטי הישראלי בחטא, עוד אחד מההמצאות הפוליטיות שנועדו לסדר עבודה, כבוד וכיבודים לאנשים פוליטיים עם אצבע במליאת הכנסת וישבן במרכז המפלגה. פעם, ממש לא מזמן, "התרבות והספורט" היו בני לוויה לא ממש חינניים לשרי החינוך למיניהם ועוד לפני כן כל העסק הזה בכלל התנהל ביחידות סמך ממשלתיות (מינהל התרבות, מינהל הספורט) שעסקו בקבלת תקציב מהאוצר, במיון הגופים שיש לתמוך בהם, במיון ההמלצות לסלי התרבות למיניהם, בחלוקת מלגות, בארגון אירועים, בהקצאת פרסים. עניינים פרוצדורליים. ביורוקטיים.

ביום שהוחלט על הקמת מיניסטריון שכל כולו מוקדש לעיסוק ב"תרבות" (ובעצם בכסף שנועד לתמיכה בתרבות) – נהפך המינהל הביורוקרטי הזכיר למפלצת שבראשו עומד/ת קומיסר/ית תרבות.

ובאמת, קשה להאשים את השרה (הנוכחית כמו גם קודמתה): קיבלה תואר מפוצץ, לשכה, מכונית צמודה, נהג, שלל מזכירות ועוזרים, דובר/ת ואולי גם איזה מאבטח שתקן עם אוזנייה שעושה המון רושם במרכז המפלגה – איך לא יעלו לה הנוזלים לראש? כי מה שווה כל זה אם זה לא מגיע יחד עם כוח? עם עוצמה? עם ג'ובים לחלק? עם כסף לנווט?

אז יאללה, כפיים – לחם ושעשועים. רק מה, על הלחם הופקד צדיק אחר, נחבא הכלים (ועוד נראה מה הוא יביא לנו); ומה על השעשועים? רגע, מה זה בדיוק השעשועים? אם זה בידור – אז הוא ממש לא צריך את הכסף של השרה הפטריוטית. הבידור הוא בידור, והוא מסחרי. כמו הטלוויזיה המסחרית (שב-25 השנים האחרונות נושאת בעול הבידור יותר מכל העוסקים בתחום ביחד), והוא עובד על בסיס מסחרי גרידא: אם הוא מבדר, מצחיק, משעשע ומושך קהל – הוא שורד. אם לא – הוא יורד ומפנה את מקומו לבא אחריו. זה לא נוגע לה. וערוץ הטלוויזיה הממלכתי (מה שנשאר ממנו), הציבורי (עאלק) שעוד יש כאן, בקושי, ממילא לא נמצא תחת אחריותה ותקציבו מנותק ממנה לגמרי.

אז מה נשאר לה? קצת תמיכה בקולנוע מקומי (גם זה ברוב המקרים דרך קרנות עצמאיות יחסית), התיאטרון הרפרטוארי, תיאטרון קהילתי, עירוני, מתנ"סי ודומיו, קצת ספרות, טיפה מוזיקה, מחול על קצות האצבעות, פסטיבלים מזדמנים, אירועים ממלכתיים וכאלה. ממש גליק רציני.


נשאר לה השוט הכואב מכולם: סלי התרבות והתמיכה בפעילות קהילתית

ואולי הכי חשוב: סלי התרבות בתמיכת ומימון (חלקי או מלא) של המדינה. רוב הגופים החלשים, העצמאיים, הבלתי ממוסדים, מחזיקים את הראש מעל המים, בקושי ובעוני, ושורדים איכשהו רק בזכות סל התרבות שמסבסד את האמנות בפריפריה, במערכת החינוך, בצבא, בקרב מיעוטים שונים, בשפות שונות.

והמשותף לאלה, לרובם? אין להם כסף. אין להם בסיס מסחרי. אין להם נכסים, אולמות, מערכות שיווק ופרסום, אין להם את היכולת לעמוד על רגליים כלכליות עצמאיות. ובעיקר אין להם את הקהל שיכול לשלם עבור כל זה. זו המהות הבסיסית, הטהורה, של תרבות לעם. זו חובתה של המדינה, של הממשלה, לעם ולחברה.

ושיהיה ברור: השוט של הקומיסרית לא יפגע בקאמרי, גם לא בהבימה, גם לא בבית לסין ולא בתיאטרון חיפה. אפילו לא בתיאטרון באר-שבע. הוא לא יפגע במשה איבגי או בגברי בנאי, לא באיתי טיראן ואפילו לא בגילה אלמגור. הוא כן יקפיא את המחשבה החופשית, את האוונגארד, את המחאה, את ההתרסה, את היצירתיות – של החלשים והמוחלשים. של תיאטרוני הסמטאות. הוא יסרס את ההפקות שצומחות רחוק מהעיר הגדולה, מהיכלות הפאר, מכיכר העיר. הוא יחסל את חדוות היצירה במתנ"סים. בקהילות הקטנות. ביוצרים שבקרב המיעוטים.

הקומיסרית הודיעה שהיא לא תתמוך באמנות או תרבות שהיא תזהה שפוגעת במדינה, בחוסנה, בצבאה. בנרטיב הלאומי שלה. ומן הסתם גם בהתנחלויות, בכיבוש, בצבא, במחסומים. איך היא אמרה? אם לא תתעסקו בצבא, בכיבוש ובהתנחלויות – הכל יהיה בסדר.

במדינה שבה שולטת קומיסרית תרבות על תוכן התרבות, על מהות התרבות, לא היה אפשר לכתוב ולצלם ולהציג והקרין את חרבת חיזעה, את שתי אצבעות מצידון, את בופור, את גבעת חלפון, את יוסי וג'אגר, את מלכת האמבטיה, את כל המחזות של חנוך לוין, את קברט, את ניקוי ראש, את החמישייה הקאמרית. אפילו את החרצופים. אפילו.

תיקי דיין, מלכת האמבטיה - מתוך צילומי תוכנית על ההצגה (צילום: חנניה נינו הרמן)


הטענה שמדובר בבורות היא המוצא הקל

קל לחשוב שמדובר בבורות. באי הבנת המטרייה. בקריצה לקהל הבוחרים. באמביציה פוליטית חסרת רסן. בהתנגשות בין-עדתית, פוליטית, בעוני מול עושר. כל הג'אז הזה.

קל לנו לחשוב ככה, בעיקר מכיוון שהאלטרנטיבה איומה פי כמה. משתקת. מעוררת אימה.

 

[related-posts title="מדבר אל הקיר - מאמרים קודמים"]

 

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה בארץ, מאמר מערכת, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, תרבות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על הגברת הראשונה של התרבות הישראלית. כפיים

  1. מאת גורן‏:

    קודם כל תנו לה מאה ימי חסד כמו שאומרים שניית לדעתי המדינה לא צריכה לממן סרטים/ הצגות אנטי ציוניות[המדינה היא מדינה ציונית גם] אין שום סתימת פיות כל אחד יכול לעלות מה שהוא רוצה רק המדינה לא חייבת לממן מסעות אנטי ציונים דבר נוסף המסע נגדה יש בו גם גוון גזעני הוא מוסווה אבל קיים היא הגברת נולדה להורים יוצאי מרוקו הספרדית שמענו את ההתנשאות בדבריהם של אלה שיצאו נגדה בתקשורת

    • מאת אלזה‏:

      גורן, דחילאק, זרוק איזה פסיק באמצע, גמרת לי את האוויר.

      לפי העילגות נראה שגם אתה לא מבין את מהות התרבות.

      • מאת גורן‏:

        תודה לך גברת אלזה מה לעשות לא סימנתי את בית הספר בויאר בירושלים אלה בגיל הלימודים בתיכון הייתי צריך לצאת לעבוד לעזור להורי בפרנסה ותודה על ההתנשאות [לפי העילגות נראה שגם אתה לא מבין את מהות התרבות]כנראה אצלכם זה בדם אתה אישה מאוד תרבותית אבל אין לך דבר אחד חשוב מוסר וכבוד לאחרים

  2. מאת שרה‏:

    ואולי נכון הדבר לחלק את תקציב האמנות והספורט מחדש? אולי צריך לתמוך גם העיתונות האינטרנטית ? ואולי התיאטראות הגדולים שיודעים שיש להם גב לא באמת דואגים להעלות מחזות מקור עם ערכים לאומיים והגיע הזמן? אם הסגנון של השרה לא תרבותי דיו – הרווחנו זאת בכבוד. אף אחד לא נתן לה יום אחד של חסד מאז נכנסה לפוליטיקה.

  3. מאת אמיר‏:

    חירבת חיזעה שודר אחרי בג"צ, ישיבות חוזרות ונשנות של מליאת רשות השידור, התערבות גסה של שר החינוך דאז, המר, החשכת המסך ועוד.
    שתי אצבעות מצידון הוא סרט שהופק על ידי דובר צה"ל והותקף יסודית (משמאל !) על "החלקת" עוולות ורומנטיזציית יתר.
    כבודה המפוקפק של השרה רגב במקומו מונח, אבל היא לא הראשונה וכנראה לא האחרונה לצנזורת התרבות.