[rating=3]

נתן אלתרמן מעיד על מחזהו "כנרת כנרת" בטקסט עוקצני שכתב בשנת 1962, כמה שבועות לאחר עלייתה של ההצגה הראשונה על הבמה: "את המחזה היכרתי עוד לפני שהסתיימה כתיבתו וכבר אז היה כמעט ברור, שזה יהיה מחזה נורא. כבר אז ניכרו בו מידות של שרירות-לב, של קפיצות משונות מעניין לעניין, ושל נטייה לבורלסקה מזה ולמלודרמה מזה. כניסותיהם ויציאותיהם של גיבוריו לרוב אינן מוסברות ומוצדקות כפי שראוי באמנות ובדרמה. למעשה הן לא מוסברות ולא מוצדקות כפי שזה בחיים…"

אני חותם על כל מילה של אלתרמן, מלבד "מחזה נורא", ואני לוקח בחשבון שחלק מהדברים נכתבו בציניות כדי להדוף ביקורות לא מפרגנות.

בהמשך מאמרו על ההצגה אלתרמן מספר על העלילה שרקח ועל המניעים של גיבוריו והיחסים ביניהם, ומסיים בתודה לבמאי ולשחקנים – "שעמלו להעלות את המחזה הזה על הבמה. אני יודע כי הם ראויים למחזה טוב מזה, אך הנני יודע גם, כי עמלם וכישרונם עשו אותו טוב יותר משהוא באמת".

"כנרת כנרת" אינו באמת מחזה, אלא אוסף של סצנות, שאיכשהו מתחברות להצגה, בין היתר בזכות צמד היוצרות – הבמאית שיר גולדברג והמעבדת שחר פנקס. וכאשר אין מחזה, השחקנים מתרוצצים על הבמה בין סצנה לסצנה, חולקים כמה מחשבות ורגשות, מתווכחים על משהו, שרים כמה שירים – ו-הופ ההצגה נגמרת. מה היה לנו? קצת חלוצים, עליה שניה, סיפור אהבה ומלודרמה. איפה הדרמה העוצמתית והקונפליקטים הגדולים? היכן סערות הנפש והיצרים? ולאן נעלמו הגיבורים הכריזמתים של התקופה? ככה לא בונים מדינה.

מה שקיבלנו זה סיפור צפוי ושחקני שנאלצים להתמודד עם טקסטים פושרים. לזכותם של שחקני החאן ייאמר, שלא משנה מה נותנים  להם לעשות ועם אילו חומרים הם מתמודדים – הם יודעים ליהנות על הבמה, ועל כך כל המחמאות. מצד שני רובם לוקים בתסמונת המשחק המוגזם. רוב הזמן הם אינם חיים באמת על הבמה, אלא מוסיפים לדמויות גוונים מיותרים, כאילו אינם מאמינים באישיות הבימתית שלהם ובדמויות שהם מגלמים – וכך פוגמים באמינות של הגיבורים. הבמאית שיר גולדברג ניסתה להפיח רוח חיים בטקסט ויצרה כמה תמונות יפות ומשעשעות. לא מספיק כדי להפוך את המחזה של אלתרמן ליצירה מרגשת וסוחפת, למרות האנרגיה החיובית שזורמת מהבמה.