הסטירה המצלצלת שהפליק הציבור היווני, בפניהם של ראשי גוש האירו, הזכירה לי את מסיבת התה של בוסטון.

נכון שההקבלה ההיסטורית אינה שלמה – ובכלל, אין הקבלות היסטוריות מושלמות. אבל יש דמיון מסוים. תוצאות המשאל ביוון הן תגובה טבעית למה שקורה, כאשר דוחקים עם שלם לפינה, כשגבו אל הקיר. זה גם מה שקרה גם לשלושה עשר הקולוניות הבריטיות בצפון אמריקה, לפני 242 שנה.

הכל החל מהחלטת הפרלמנט הבריטי, בשנת 1765, להכביד את נטל המסים על המושבות הבריטיות בצפון אמריקה. שמונה שנים לאחר מכן, בנובמבר 1773, הגיעו שלוש אניות משא בריטיות לנמל בוסטון, כדי לפרוק מטען גדול של תה משובח מסין. המתנגדים למיסי התה הכבדים מנעו את פריקתם של ארגזי התה מהאוניות, אך המושל הבריטי של מסצ'וסטס, תומאס האצ'ינסון, חייב את המושבה לשלם מיסים גם על ארגזי התה שלא נפרקו.

זה הביא לפיצוץ. קבוצה של מתמרדים עלתה בליל ה-16 בדצמבר 1773 לאוניות הבריטיות, כשאנשיה מחופשים לאינדיאנים‏ ומצוידים בגרזנים – ובתוך מספר שעות צפו כ-350 ארגזי התה במי הנמל של בוסטון. "מסיבת התה" הזאת הולידה, בסופו של דבר, את מלחמת העצמאות האמריקנית ואת הכרזת העצמאות של ארצות הברית.‏

ההצבעה היוונית, שמשום מה הפתיעה את ראשי האיחוד האירופי, נבעה קודם כל מתחושת ההשפלה והעלבון של היוונים, לנוכח ההתנהלות האירופית. היוונים גם הגיעו למסקנה כי אין להם מה להפסיד וכי התנאים הנוקשים שקבעה אירופה להחזר החובות, אינם מובילים לשום מקום ולא יאפשרו בטווח הנראה לעין את חידוש הצמיחה והתאוששות המשק. ובאין צמיחה – אין מהיכן להחזיר את הכסף.

את הקו הנוקשה נגד יוון הוליכה, בגוש האירו, גרמניה. הגרמנים – דווקא הגרמנים – צריכים להיות האחרונים שלוחצים את היוונים אל הקיר בנושא הכלכלי. הם צריכים רק להיזכר במה שעשו להם הסכמי ורסאי הדרקוניים, לאחר מלחמת העולם הראשונה. הקנסות האדירים שהוטלו עליהם ע"י מדינות ההסכמה מצצו את לשדם של הגרמנים והביאו להתדרדרות הכלכלית ולאינפלציה, שהעלו בסופו של דבר את היטלר לשלטון.

כדאי שהגרמנים יזכרו בהזדמנות זו גם את תכנית מרשל, שסייעה לגרמניה, לאחר מלחמת העולם השנייה – לזרז את שיקומה. האם למדינה כמו יוון (שעדיין לא גרמה אפילו למלחמת עולם אחת) לא מגיעה תכנית כלכלית שתסייע לה לפרוס את חובותיה מבלי למוטט אותה כליל?

כתזכורת למה שאירע בגרמניה, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, אני מביא קטע מתוך הערך על רפובליקת ויימאר בוויקיפדיה. ההשוואה בין גרמניה של אז ליוון של היום צריכה לעורר מחשבה.

"המצב הכלכלי החל להתאושש בתחילת שנות העשרים. אך באפריל 1923 בעלות הברית, ובעיקר צרפת ואנגליה, הגישו לממשלת גרמניה תביעה על סך 33 מיליארד דולר לתשלום פיצויים עבור המלחמה שגרמניה החלה בה. התביעה הייתה צעד שהביא לתחילתה של היפר-אינפלציה, שהפכה למאפיין בולט של רפובליקת ויימאר – ערך המרק הגרמני ירד מ-4.2 מארק לדולר בראשית מלחמת העולם הראשונה, ל-75 מארק לדולר בתחילת שנת 1921.

"ממשלת גרמניה בקשה דחייה אך הצרפתים דחו את הבקשה. ממשלת גרמניה לא עמדה בתשלומים ושבה והמציאה תירוצים. לכן בינואר 1923 השתלט הצבא הצרפתי על חבל הרוהר, המפורז לפי חוזה ורסאי. אזור זה עשיר במחצבים ותעשייה – למשל, מכרות הפחם מהווים 80% מכלל הפחם והברזל של גרמניה – ולכן חיוני למשק הגרמני. ממשלת ויימאר הורתה לגרמנים בחבל לשבות, ושלחה להם עזרה כספית ככל שיכלה כדי שיחזיקו מעמד. השבתת האזור החשוב ביותר לתעשייה הגרמנית ושליחת העזרה גרמו להחרפת הירידה בערך המטבע. המארק הגרמני המשיך לצנוח, ביולי 1923 הוא עמד על 160,000 מארק לדולר, ובאוגוסט על מיליון ועד נובמבר 1923 ערכו ירד ל-4,000 מיליארד מארק לדולר אחד.

"אזרחים גרמנים אבדו את כל חסכונותיהם, למשכורות ששולמו לא היה ערך מפאת ירידת ערכו של המארק, מוצרי מכולת עלו מיליארדים, והתפרעויות בגלל מזון החלו ברחובות. אולם רוב האזרחים עמדו לצד הממשלה בהתנגדותה לשלם לצרפתים. בספטמבר 1923 עשתה הממשלה הגרמנית צעד שנחשב כמשגה חמור, כאשר החליטה להמשיך לשלם לצרפתים. התנגדות עזה עלתה בעם, וגרמה לקבוצות קיצוניות להתחיל במהומות, תוך כדי הבאת גרמניה לעברי פי פחת".

ואגב, הצרפתים – שאז גילו את הקו הקשוח כלפי גרמניה – כנראה למדו את הלקח. בניגוד לגרמנים הם מבקשים לשחרר קצת את הלחץ על יוון וללכת לקראתה.

איך זה ייגמר? רק ימים יגידו. נקווה שבסופו של דבר תימצא הפשרה הסבירה וההגיונית שתאפשר ליוון להחזיר את חובותיה – וגם להישאר בחיים. כך או כך, משאל העם ביוון ותוצאותיו החד משמעיות יהיו רשומים באותיות קידוש לבנה – על דברי ימיה של אירופה. ולא לטובה!

מטייקוני הגז לטייקוני הדת

לאזרחים החילוניים של מדינת ישראל יש בעיה. לבעיה הזאת קוראים מנהיגות. הצרה היא שראשי המפלגות החילוניות מתנהגים כסמרטוטים, ככל שהדבר קשור להתנהלותם מול ראשי המפלגות החרדיות. במקום לדאוג לאינטרסים של הציבור החופשי, המבקש להשתחרר מהכפייה הדתית – דואגים ראשי המפלגות האלה לקואליציה שהם רוצים לגבש, כדי שלישבן שלהם יובטח כסא בממשלה לקדנציה הבאה.

הבעיה הזאת שבה ועולה בימים אלה, במלוא חריפותה. הממשלה החליטה אתמול לבטל את חוק הגיור ולהחזיר את בתי הדין הרבניים ממשרד המשפטים למשרד הדתות, היישר לידיה של ש"ס. וזה עוד לא הכל: בצנרת של הממשלה נמצאת החלטה להעניק בלעדיות על תחום הכשרות לרבנות הראשיות שנשלטת – איך לא? – ע"י ש"ס. כל בית עסק, שישתמש בכשרות אחרת – יהפוך לעבריין פלילי. לא פחות. ובשורה התחתונה, אחרי שהאינטרסים הכלכליים שלנו הופקרו בידיים של טייקוני הגז, מפקירה הממשלה את חופש הדת שלנו בידי טייקוני הדת.

ובכל זאת, המלחמה הזאת אינה אבודה. ההחלטה אם להמשיך ולהיות שבוי בידי החרדים תלויה קודם כל בידי כל אחד מאיתנו. הגיע הזמן שהציבור החילוני יכיר בכוחו הצרכני וישתמש בנשק הבחירה החופשית.

אם רק רבע או שליש מהציבור החילוני (בשלב הראשון) ידיר רגליו ממסעדות שקיבלו על עצמן את מונופול הכשרות של הרבנות – המונופול הזה יתחיל לקרוס. ככל שההחרמה הזאת, של מונופול הרבנות, תצבור תאוצה – כך גם יעזו בעלי בתי המלון, המרכולים והמסעדות להשתחרר מלפיתת החרדים ורבנות הראשית. כיום הם משותקים מפחד. צריך לעזור להם להשתחרר ממנו.

גם ההשתחררות ממתווה הגיור הקיצוני, שאותו מבקשים החרדים לכפות עלינו, תלויה קודם כל בכל אחד ואחד. אין שום סיבה שאזרחים חילוניים לחלוטין, יענישו את עצמם ויכפיפו עצמם דווקא לסטנדרטים החשוכים ביותר של הגיור. ישנן אפשרויות אחרות אצל הרפורמים, הקונסרבטיבים או אצל רבנים אורתודוקסיים מקלים בארץ או בחו"ל. ואם זה לא מוצא חן בעיני הרבנים של ש"ס או יהדות התורה – זבש"ם.

נכון שזה לא פשוט, אבל זה אפשרי בהחלט. גם מחאת 2011 התחילה בחרם על הקוטג'.