Skip to content

מקפרין וקוריאה לא הלהיבו

אינטרפטציות אישיות לשלל קטעי מוזיקה החל מקריצות קלאסיות, דרך אלתורי ג'אז ועד מחוות לשירי פופ - הוא התבשיל שצ'יק קוריאה ובובי מקפרין הגישו לקהל באמפי שוני. גם הצטרפותה של אחינועם ניני לא הלהיבה את יובל אראל, שציפה להרבה יותר מהמופע המשותף של שני אמני הג'אז הגדולים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

לא דאגתי, לא שמחתי – פרפרזה על להיטו הישן והידוע של בובי מקפרין – זו התחושה שקיבלתי מהמופע המשותף של צ'יק קוריאה ובובי מקפרין באמפי שוני בבנימינה, המקום שהכובש הרומאי הוריש לרשת מועדוני זאפה לימי הקיץ.

להטוטי קלידים. קוריאה ומקפרין. צילום: יובל אראל

קוריאה בן ה-74 נחשב לאחד מפסנתרני הג'אז החשובים עד הכי טובים המצויים כיום בעולם. האיש אוחז בביתו מדף שעליו מונחים 22 פרסי גרמי בוהקים לצד 63 פעמים בהן היה "רק" מועמד לפרס. מבחינתי, קוריאה הוא הפסנתר מאחורי הרכב העלית של הג'אז פיוז'ן – ""Return to Forever, שכלל את סטנלי קלארק, אל דימיולה, פלורה פורים, ז'אן לוק פונטי ועוד שמות מבכירי וטובי מוזיקאי הג'אז העולמי. מקפרין, ילד לעומתו, רק בן 65, נחשב לאמן מוזיקה ושירת א-קפלה, במיוחד בנישה בין סגנון הפופ לאוונגרד וג'אז, לעומת חברו הבוגר יותר, המדף הביתי מאחסן "רק" 10 פרסי גראמי.

לרוב הישראלים בובי מקפרין זכור במיוחד בזכות להיטו משנת 1988 – "Don'tWorry, Be Happy", מעין וריאציה על אמרת כנף של גורו הודי העונה לשם מהר באבא, המזכיר ולא במעט את הרעיון שעומד מאחורי משנתו של רבי נחמן מברסלב  "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד".

אבל מדוע ולמה כל החפירות הללו? אולי כדי שתחושו במעט את התחושות שלי כשישבתי באמפי שוני, צופה לעבר הבמה עליה ניצב רק פסנתר כנף גדול ושני שרפרפים שעליהם ישבו צ'יק קוריאה ובובי מקפרין. שניהם התעסקו בלהטוטי קלידים המרמזים על קטעים ויצירות, יוצרים לעצמם שביבים ופיסות מתוך יצירות מוכרות, במיוחד של קוריאה, וריאציות שיצאו מעת לעת להפעלת הקהל כמקהלה ווקלית מתוזמנת היטב, בנים, בנות, אגף ימין, אגף שמאל וגם המרכז על פי הנפות ידיו של קוריאה, מלווים בגיחוכים ובפרצי צחוק של הקהל לאותן מנייארות מוזיקליות, שנחלצו מגופו של מקפרין המתעתע במלודיות.

אילתורי פסנתר. קוריאה, ניני ומקפרין. צילום: יובל אראל

ואני? יושב וצופה ומאזין, תוהה ביני לבין עצמי, מתי הוא כבר יבצע את השיר ההוא, ומתי אחינועם ניני תעלה לבמה. אני קצת קצר רוח, מעיף עין לעבר הקהל מסביב, הי, קלטתי כמה אנשים מנמנמים, נכון שרוב הקהל צמוד במבטיו ובאוזניו לנעשה על הבמה, אבל מדוע מנמנמים, זה לא קונצרט של הפילהרמונית, סליחה, אז נשענתי לי על המעקה בגלריה המרכזית, מול הבמה, ונתתי לשניים הללו להמשיך ולהשתעשע, קולט פה ושם את הבדיחות המוזיקליות שהם עושים לכמה יצירות.

התמתחתי מעת לעת, בדיוק באותם רגעים שבובי, בחולצה של פסטיבל הג'אז במונטריי משנת 2014, הלך הצידה, לאזור האפל של הבמה, מותיר את קוריאה ללהטט על קלידי הפסנתר, לתת לצלילים לזרום ולפרוץ באופן חלק ומהוקצע, לפנק את האוזן במנגינות. אך הנה בובי חוזר, אולי כעת הוא יבצע את השיר ההוא? לא, הוא סתם מנסה להתעלל כעת בפסנתר, נוקש על המיתרים והפטישים, חובט בחזהו כדי להרעיד את צלילי הסרעפת העולים ופורצים מתוך מקצב מאולתר עד כדי מנגינה נשברת. הם, קוריאה ומקפרין, משתעשעים להם על הבמה, אנחנו, הנתינים, צופים בהם וכך זורם לו הלילה, עד אשר אחינועם ניני נכנסת לבמה.

או, חשבתי לעצמי, הם בטח ערכו חזרה מוקדם יותר, בטח נועה תשיר יחד עם מקפרין את הלהיט שלו, אז אולי באמת כדאי להפסיק לדאוג ולהתחיל להיות שמח. אך לא, הלהיט נשאר תקוע אי שם לפני שנות התשעים של המאה שעברה, אחינועם, צ'יק ובובי נותנים לקהל עשר דקות תמימות של אילתורי פסנתר וקולות שהצמיתו את כל האמפי למושבים בהאזנה. מופע שלם הכולל אינטרפטציות אישיות לשלל קטעי מוזיקה החל מקריצות קלאסיות, דרך אלתורי ג'אז ועד מחוות לשירי פופ – הוא התבשיל שקוריאה ומקפרין הגישו לאוזני הקהל.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן