אין לי ארץ אחרת. אין לי גם את הארץ הזאת

זה לא המקום המערבי, המודרני, המשכיל, המתקדם, שבו חשבנו שאנחנו מתבגרים, שאליו הולדנו את ילדינו, המקום שחשבנו שיהיה הכי טוב לנו. היחיד. אולי הוא היה כזה להרף עין, למצמוץ חולף. ניצוץ שהבזיק וכבה. ועכשיו הוא חושך על פני תהום (מאמר שנכתב לפני אירועי הימים האחרונים)

Print Friendly

גילוי חשוב: עיקרו של המאמר נכתב לפני התקיפה במצעד הגאווה ולפני רצח התינוק בכפר דומא שבשומרון.

(…)

איזה בוקר של כיף שהיה לי הבוקר. איזה כיף על הבוקר, אחחח איזה בוקר של כיף. ללכת לישון עם רוצח במצעד של גאווה ואהבה ולהתעורר עם תינוק שנשרף חי בשנתו בידי טרוריסטים יהודים (לכאורה, בטח לכאורה). מישהו רוצה להגיב כבר עכשיו? משהו על אהבת ישראל? כמה מילים על היהדות הנפלאה, הסובלנית, ההומניסטית? איזה קמצוץ אמונה יוקדת? ואהבת לרעך כמוך? קיבלת וכיבדת את הגר שבא בשערך? אולי עוד קמצוץ טיפת פטריוטיות ישראלית זקופת קומה ואמונה? מישהו? משהו?

ובכן, אם אין לכם סבלנות לדרך הארוכה, אחסוך לכם אותה – אתם מוזמנים לקפוץ לשורה התחתונה: תברחו. פשוט קחו את הרגליים ועופו מכאן. לא מחר – אתמול.

כי לא חשוב היכן ומתי נולדת. לא משנה כמה אזרח שומר חוק אתה, מקיים ומקבל את הסדר החברתי, משלם את המיסים בזמן ולא מעלים שקל. לא חותך בכביש ועוצר במעבר חצייה גם לחיות מחמד…

לא משנה האם נתת את כולך בבית הספר ובתנועת הנוער ובצבא. לא משנה כמה רצת 25 שנים בכל חור במילואים, חטפת אבנים ובקבוקי תבערה וליווית ילדי מתנחלים לחוגי בלט ומקרמה…

לא חשוב כמה פעמים נקראת בצו שמונה. גם לא נחשב לך אם היה לך מזל מחורבן ונפצעת במבצע או בקרב. אפילו אם נפלת בגורל ונהרגת באיזו מלחמת אין-יש ברירה מטורללת…

לא משנה אם עבדת ולמדת ושירתת והתנדבת ותרמת לחברה. לא משנה מי היו הוריך, מאיפה באו ומה הביאו איתם. או לא הביאו. לא משנה היכן נולדת ואיפה גדלת ומה למדת בגן היום. ובבית הספר… ובאוניברסיטה. ובחיים…

לא משנה מי אתה ומה עשית וממה קורצת. בשנייה שאתה מפקפק ומטיל ספק בנצח ישראל, באלוהי צבאות, בזכותנו ההיסטורית, בקדושת האדמה. ובעיקר כשאתה מציע אלטרנטיבה – הלך עליך.

אתה לא יותר מבוגד עלוב ונקלה. תבוסתן-שמאלן-פחדן.

אז אם אתם בגיל שבו זה עדיין אפשרי; אם יש לכם מספיק כסף; אם יש לכם סיכוי להתפרנס בחברה אחרת או בשפה אחרת; אם אתם משוחררים מהאחריות להורים מזדקנים ו/או ילדים צעירים; אם התמזל מזלכם ואתם מחזיקים בדרכון מערבי נכסף – קחו את הרגליים וקחו את הכסף ותברחו. מחר. היום. כזה עדיין אפשרי.

כן, אתה אשם. אתה הוא האחראי לכל מה שנהיה מאיתנו. נתניהו (צילום ארכיון: חיים צח, לע"מ)

(…)

ולכם, המעטים שעדיין מוכנים לקרוא את המילים האלה, אגיד מראש: לא, אני לא חושב שהמקום הזה הוא הכי גרוע שיש. ממש לא. אפשר להוריד מהשולחן את הטיעונים האוטומטיים האלה. סטטיסטית המקום הזה נמצא ממש בקצה העליון. בשפיץ של הפירמידה. בהשוואה למדינות אפריקה. מרכז אסיה. סין. הודו. הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר. כל מדינות ערב. רוב רובו של העולם (והשני והשלישי ודרומה). אז מראש ננקה את השולחן מהתגובה הפבלובית המכונה במקומותינו "לך לעזה". לא, אני לא אלך לעזה. קודם כל, כי הייתי שם מספיק. במדים ונשק. והיא גם לא היא מחוז החפץ שלי. כמו גם לאוס, מומביי, בייג'ין, קהיר, דמשק וכל השאר.

אז אחרי שאמרנו את כל זה, נחזור לזה: אבדה התקווה. המקום הזה מתנדנד על סף התהום והמנהיגות הנוכחית שלו נחושה להצעיד את כולנו צעד גדול קדימה.

זה לא המקום המערבי, המודרני, המשכיל, המתקדם, שבו חשבנו שאנחנו גדלים ומתבגרים, שאליו הולדנו את ילדינו, המקום שחשבנו שיהיה הכי טוב בשבילנו. אולי הוא היה כזה, אולי הוא היה הבטחה עמומה להיות כזה – אבל זה היה הרף עין, מצמוץ חולף. ניצוץ. הבזק שהיה וחלף.

להחריב את בית המשפט העליון. ח"כ מוטי יוגב (אתר הכנסת)

ואתם, הספורים שעדיין איתי, אתם בוודאי לא ממש צריכים לקבל ממני שוב את ספירת המלאי המדכאת של כל הפריטים שמרכיבים את פאזל החיים שלנו כאן. האלימות, המיליטריזם, השוביניזם, הפנאטיות, השנאה, ההדרה, הרוע, הגזל, השחיתות, היעדר הסולידאריות, אי השוויון, הפערים הבלתי נתפסים, ההשתקה.

וגם: הרס התרבות, שחיקת החינוך, חנק ההשכלה, דרדור הבריאות הציבורית, צמצום השירותים החברתיים, חיסול מדינת הרווחה.

להמשיך? מה בא לכם היום? חברי כנסת שמקדמים ותומכים בגלוי בהפרות חוק למיניהן? עם מערכת ביטחון שמחזיקה בחצר האחורית מדינה קטנה לשחק בה? עם מטרופולינים שנחסמים ונהרסים לשנים רבות בשביל הבטחה עמומה לתחבורה ציבורית ראויה (מוצר צריכה בסיסי) שלעולם לא תגיע? עם יוקר מחייה ואפס תחרות שאין להם שום סיבה, פרט לחמדנות וחזירות של קומץ טייקונים? עם שלטון שמקפיד לקחת מאלה שאין להם ולהעניק את הכל לאלה שיש להם הכל?

מערכת משפטית נפרדת. השרה שקד (צילום ארכיון: ציפי מנשה)

אה, וגם זה: חוקי הכשרות החמסניים? חוקי הנישואין והגירושין הדורסניים, גסי הרוח והאכזריים? הצנזורה הצבאית? המשטרה שחלשה על פושעים וחזקה על חלשים ומוחלשים? החברה הסקסיסטית? ההמונית? הגסה? אי השוויון המשווע בין גברים לנשים, בין נורמטיבים לחריגים, בין יהודים לערבים, בין לבנים לשחורים, בין מחוברים למנותקים? המערכת המשפטית העמוסה, העייפה, המוטה ובעיקר המוחלשת?

והשלטון? לא, ברצינות – אלה האנשים שאמורים להוביל אותנו? להורות לנו את הדרך? להראות לנו את הכיוון? אלה המובחרים ששמנו עלינו להנהיג אותנו? או לכלותינו?

וגם, בל נשכח: הזנב האלים, המצליף, האימתני שמכשכש במרץ, בעוז ובחוצפה בכלב שהוא אנחנו. מדינת המתנחלים. הריבון. הפריץ. הכוח. אלה שעושים בנו את מעשיי הסדום, ובתמורה מגישים לנו את החשבון. ואנחנו משלמים. משלמים את המיסים שמממנים אותם. משרתים בצבא ששומר עליהם. אנחנו משלמים ומשלמים – בכסף ובדם וביזע ובדמעות.

מתנחלים פולשים ומפונים משא-נור. קומץ שמאכיל את הרוב במרור ("תקשורת נכונה")

אנחנו גם משלמים וגם חוטפים את המכות וגם מגורשים מהעיר.

אין לנו ארץ אחרת? כנראה שלא. אבל גם זו לא הארץ שלנו עוד. יוצא מכך שאין לנו ארץ כלל. וכן, הכל ידוע: דמוקרטיה, בחירות, נבחרים, רשות מחוקקת, רשות מבצעת. הכל נכון. נשארנו (יודעים מה? נשארתי. אני לבדי נשארתי) מיעוט עלוב, דל ונרדף. מיעוט שכל זכויותיו – גם מעט זכויותיו כמיעוט – נגזלו ונרמסו.

לא נשאר על מה להילחם. אין בשביל מה. אין עבור מי. הייתה לנו עדנה לרגע אחד קטן (נניח שהייתה) – וחלפה. ולא תשוב עוד.

כתובת הנאצה בבית שבו נרצח התינוק הפלסטיני (צילום: סכארייה סעדה, רבנים לזכויות אדם)

אין לי ארץ אחרת, אבל גם אין לי את הארץ הזאת.

ואם אני בגיל הנכון ובמצב הכלכלי הנכון ומחזיק בדרכון הנכון – אני לא כאן מחר בבוקר. מה מחר – היום. אתמול. לא צבא ולא מילואים ולא מיסים ולא רבנות ולא כשרות ולא ולא כיבוש ולא התנחלויות ולא מתנחלים ולא חרדים ולא ערסים.

אין לי ארץ אחרת. גם אין לי הארץ הזאת.

 

[related-posts title="מדבר אל הקיר - מאמרים קודמים"]

 

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה א, בארץ, בטחוני, מאמר מערכת, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על אין לי ארץ אחרת. אין לי גם את הארץ הזאת

  1. מאת מיואשת‏:

    לא הגזמת קצת? לא מספיק מדכא כאן שאתה צריך להוסיף ולחפור?
    כמה הערות: בבייג'ינג לא כל כך רע וגם במומבאי יש אנשים שחיים טוב. פערי הכנסות יש ברוב הארצות ועניים יש בכל מקום מלבד בארצות סקנדינביה. וגם, רכבת תחתית דרושה למדינת תל-אביב. אלא שבעוד במצרים השלימו תעלת סואץ חדשה תוך שנה, אצלנו מדברים על הרכבת הזו שלושים שנה ויבנו אותה עשר שנים לפחות… נקווה שמדינת ישראל תחזיק מעמד עד למעמד גזירת הסרט.

  2. מאת אחד העם 15‏:

    1. כנראה שהרבה על אחד העם את לא יודעת.
    2. איני מכריז על עצמי כנביא ואין לי יומרות להיות נביא בהתחשב בכך שהנבואה ניתנה… וגו'.
    3. לא בכל תגובה ספציפית אני מוכר רעיונות היחלצות כך שאין לך מושג אם יש לי או אין לי.
    4. לא מפתיע שיש לך מחשבות על העיוורון – יש לך הזדמנות נוספת להבין את סאראמגו – העיוורון הלבן בספרו
    מייצג בדיוק אנשים כמוך שאינם רואים נכוחה והאופטימיות שלהם מזוייפת.

    • מאת שרה‏:

      אחד העם 15,
      לא מכירה את אחד העם, רק למדתי אותו.היופי בספרות הוא שהרבה פנים לה ואתה יכול להבין ולקבל רעיון אחד ואני אחר לגמרי. כך גם על העיוורון, וכך גם בחיים האמיתיים. לא נביא אתה, ואולי הפסימיות שלך מזויפת באותה מידה שהאופטימיות שלי? האם אתה יודע בוודאות מה באמת נכון? כאשר קורה ארוע קשה כמו שחווינו בשבוע שעבר במצעד הגאווה ובשריקת הבית הפלסטיני על יושביו, ארועים קשים, כואבים, חריגים לכולנו, צד אחד של המפה הפוליטית חכך ידיו ואמר לעצמו: המתנחלים האלה, החרדים האלה, הנה ידענו. והצד השני שם אפר על ראשו, כואב, נבוך, ושואל איך צמחו זרעי הפרא האלה? וכל אחד מתבסס בדרך החשיבה שלו וממשיך הלאה, ללא נסיון לחשיבה אחרת, אולי צריך לאחד כוחות ולהכחיד את הזוועות האלה מתוכנו. הרי רק יחד נוכל לעשות זאת ולא ביציאה איש נגד רעהו.

  3. מאת שרה‏:

    טובי, אתה מכליל, חוטא לאמת ונכנע. נותן לרוצחים נתעבים בקצוות של העם והארץ שלנו לנצח. לא, הם לא יכתיבו לנו את סדר היום. במקום לברוח מכאן אני מעדיפה להלחם ולהכניס אותם לבתי הכלא. יש לנו מדינה נפלאה ועם נפלא, והרוב השפוי פה, שכולל חרדים וחובשי כיפות סרוגות וחילוניים גמורים, שמאלנים וימניים שלעולם לא יוותרו לקיצוניים ולמטורפים שבינינו. יש פה רוב שפוי והוא ינצח.

    • מאת אחד העם 15‏:

      שרה היקרה אם טרם נפל לך האסימון המצב כרגע הוא שחוסר הוודאות היחיד נוגע לשאלה מי ינצח : החולצות החומות (פלוגות הסער) או החולצות השחורות ('פלוגות המגן'). לא נותר למי שלא יכול לצאת מכאן אלא להמתין לליל הסכינים הארוכות.

      • ןאת הסיפתח של ליל הסכינים הארוכות עשה ישי שליסל

        • מאת אחד העם 15‏:

          לטעמי הרצח של הנערה כמו גם הרצח בדומא ושריפת הכנסיה בטבחה הם כולם משחק מקדים לליל הבדולח. אבל בדרך עוד ממתין לנו ליל הסכינים הארוכות. תהיה לנו קצת נחת רוח מוטעית כאשר מנהיגי החולצות החומות יחוסלו רק הבעיה שהמחסלים יהיו אנשי המדים השחורים ואז נראה כולנו מאיפה משתין הדג.

          • מאת שרה‏:

            אחד העם, בחרת לך שם מנוגד לדעותיך. יש בינינו אופטימיסטים שמבינים שאנחנו עם אחד ואנחנו התהליך הסטורי ארוך של הגעה לאחדות הזו והדרך רצופה במכשולים כמו שחווינו בסוף השבוע, ויש את הפסימיסטים שרק מקטרים ומייללים אבל אינם ״מטיפים״ כמו הנביאים שניסו להיטיב את דרכי העם ומנהיגיו.אינם מציעים אלטרנטיבה או דרכים בונות אלא רק מגדילים את הקיטוב. אני מסרבת להשתייך אליהם..
            מדי פעם חוזרות המחשבות לספר ״על העיוורון״. לא יודעת למה.

  4. מאת גידי‏:

    כשאני קורא את מאמרכזה, אני נזכר שאובמה אמר שלא נתנו לו פתרונות רק אמרו שההסכם גרוע.הכותב נותן לי הרבה כח ,יש עוד שפויים במדינה הזו…