Skip to content

וודי אלן / איש ללא הגיון מוצא משמעות לחייו

וודי אלן חוזר לשאלות מוסר שעסק בהם לפני עשור ביצירת המופת "פשעים ועבירות קלות" וב"נקודת מפגש" ושוב מתכתב עם דוסטוייבסקי על החטא ועונשו.
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

בגילו המתקדם אפשר היה לצפות שייאט את הקצב, אבל וודי אלן לא עוצר וממשיך להנפיק לקהל הצופים סרט בשנה. משימה לא פשוטה לתסריטאי ובמאי שיחגוג בסוף השנה יומולדת 80. כמו שיודעים המכורים לסרטיו שאני נמנית עליהם בעוונותיי, יש ביניהם יצירות מופת, רוב של סרטים טובים וגם כמה פחות טובים. אך בכולם ניכרת טביעת ידו הייחודית של היוצר הפורה הזה. אחרי שנדד לאירופה וצילם בעריה היפות את מרבית סרטיו האחרונים, חוזר אלן לארה"ב. לא לעירו האהובה ניו-יורק אלא לעיירת אוניברסיטה קטנה על החוף האטלנטי, לא הרחק מניו-פורט.

הגברים בסרטיו של אלן הם בד"כ נוירוטים, מפסידנים (לוזרים), אינטלקטואלים או כל צרוף בין התכונות האלה. הפעם הגיבור הוא אייב לוקאס, פרופסור ידוע לפילוסופיה, שמגיע לקולג' נידח ומעורר צפיות גבוהות בעיקר בקרב הנשים – סטודנטיות נלהבות  לצד נשות סגל נשואות שהביצה המקומית משעממת אותן. אייב, ניהיליסט יודע כל (ממש כמו הבמאי שלו) שאיבד את התיאבון לחיים, מצטט את קאנט, קירקגור, הוסרל, היידגר ואת האקזיסטנציאליסטים שהציעו מתכון מעשי למשמעות החיים. הוא גם מודיע לתלמידיו שאין קשר בין הפילוסופיה לחיים ומציע להם לנווט את חייהם לפי תחושת הבטן. בכלל, חלקו הראשון של הסרט נראה ונשמע כמו מבוא לפילוסופיה בגרוש. הפרופסור האדיש מגדל כרס קטנה ולא אופיינית לעיסוקו, נראה מוזנח, ממעט לדבר ושום דבר לא מלהיב אותו, גם לא חיזוריה של ג'יל, הסטודנטית המבריקה שמארחת לו לחברה. תחת זאת הוא נענה לחיזוריה של קולגה נאה וחמת המזג (בגילומה של פוסי) אבל גם כאן אינו מצליח להתלהב או לספק אותה.

המפנה בעלילה קורה כאשר אייב וג'יל שומעים באקראי אישה המספרת לחבריה בבית קפה איך שופט רשע עומד לפסוק לילדיה משמורת אצל אביהם, למרות שהאב הוא מוסכניק עלוב והיא אימא נהדרת. מבלי לבדוק את אמיתות הדברים, אייב וג'יל נרעשים מהעוול העולה מן הסיפור ומייחלים למותו של השופט. ההתקלות המקרית מעוררת באייב רצון עז לעזור לאומללה בכך שיסלק את השופט מהדרך. מכאן מתחיל חלקו הטוב יותר של הסרט. תכנון הרצח המושלם מזרים אדרנלין לעורקיו של אייב ומקנה משמעות אקזיסטינציאליסטית לחייו. סוף סוף הוא הולך לעשות מעשה שיהפוך את העולם לטוב יותר. הברק חוזר לעיניו, הטסטוסטרון לאשכיו ומכאן מתחיל סיפור מתח –  האם פרופסור לוקאס ייתפס ויבלה את שארית ימיו בכלא או יצא בשלום כמו קודמיו בסרטי המוסר האחרים של וודי אלן. אייב כל כך בטוח ברצח המושלם שאינו טורח להיזהר וממשיך לדבר על מות השופט עם ג'יל הסטודנטית המאוהבת שהפכה בינתיים לאהובתו, עם הוריה ועם כל מי שנקרה בדרכו. בהמשך מתברר שהפשע לא כל כך מושלם, מה שלא מפריע לגיבורנו לנהל בו זמנית פרשיית אהבים עם ג'יל הצעירה וסקס עם עמיתתו החמה והנשואה.

וודי אלן חוזר לשאלות מוסר שעסק בהם לפני עשור ביצירת המופת "פשעים ועבירות קלות"  וב"נקודת מפגש". הוא שוב מתכתב עם דוסטוייבסקי על החטא ועונשו, ומנסה לברר אם אדם אינטליגנטי ונורמטיבי בעל עמדה חברתית גבוהה מסוגל לרצוח ולהמשיך לחיות בשלום עם עצמו ועם הסובבים אותו כאילו כלום. כמו ב"חטא ועונשו" גם כאן אין לגיבור מניע אבל בניגוד לרסקולניקוב שמצפונו מייסר אותו בעקבות הרצח, אלן מציג לפנינו אדם ללא מצפון. להיפך, הפשע שביצע מרומם את רוחו ומעניק טעם לחייו. אם בשני הסרטים הקודמים הייתה זו הפילגש שאיימה להרוס את האידיליה המשפחתית ו"אילצה" את הגיבור לסלק אותה מהדרך, הפעם אין פילגש ואין מניע. כלומר, קם אדם, פרופסור מבריק וכו', ומחליט לעשות מעשה שיוציא אותו מהמשבר הקיומי בו הוא שרוי.

אז נכון שהתסריט לא אפוי עד הסוף אבל רוב השחקנים עושים עבודה טובה, ובראשם אמה סטון המדויקת שפוערת זוג עיניים גדולות ומעריצות באביר חלומותיה. מי שמקלקל את הסרט הוא חואקין פיניקס בדמות אייב לוקאס.  מזמן לא ראיתי משחק גרוע כל כך. הוא לא נראה ולא מתנהג כמו אינטלקטואל סובל לפני המהפך ולא כרוצח נחוש ומאושר אחריו. מאידך, וודי אלן יודע לעצב בסרטיו אוירה נעימה עם תפאורה, ביגוד, חתך דיבור ואפילו מסיבות אופייניות לקולג' אמריקאי שלא נכלל ב-Ivy League. מעמדים אחדים בסרט נראו לי מוכרים מהתקופה שעבדתי באוניברסיטת מישיגן באן-ארבור.

אני עדיין אוהבת את וודי אלן אבל הייתי מעדיפה להמתין וצפות בסרט מושקע שלו פעם בשנתיים,  במקום בסרט חצי אפוי כל שנה. מומלץ לאוהבי אלן ולו רק למען הסוף המפתיע והמבדר.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן