כבר מזמן זיהיתי שיש מקום תודעתי שהוא לכאורה בלתי עביר. אפילו אנשים בעלי מוטיבציה אדירה, שבחרו בכל ליבם לצאת למסע תודעתי כדי להגיע אל עצמם, מגיעים למקום זה ומרגישים שאינם מסוגלים לחצותו. למקום תודעתי בעייתי זה קראתי במשך שנים רבות: "הנקודה". זיהיתי כי מי שמגיע לשם נוטש את הכיוון בו הלך בדיוק רגע לפני שהוא עובר טרנספורמציה פנימית וחיצונית משמעותית.

יונה בחגוי הסלע, בסתר המדרגה (אירי ישראלי-רושין)

המגיע "לנקודה" מפנה את גבו למטרה הנעלה ביותר אליה שאף, כשהוא קרוב אליה יותר מאי פעם. הוא עוזב את ההליכה למטרה ספציפית, בה השקיע את כל מרצו, ברגע הכי קריטי של העשייה: רגע לפני יציאתה לאור. למרות חוסר ההיגיון שבמעשה זה, תמיד ניתן לו הסבר כמו: אין לי כסף, אין לי זמן, איני רואה יותר טעם בעניין, ועוד נימוקים בסגנון זה, שאינם הסיבה האמיתית לעצירה הפתאומית.

מקום תודעתי מתעתע

הרבה שנים ניסיתי לחקור את ה"נקודה" על היבטיה השונים. מצאתי שמדובר במקום תודעתי מתעתע, ומשום כך גם קשה לחקירה. למדתי שהסיבה לעצירת ההתקדמות והפיכת כיוון ההליכה, היא היתקלות בקיר מאיים ובלתי עביר לכאורה, המתגלה רגע אחד לפני עליית מדרגה. המיוחד ב"נקודה" הוא, שקיר הפחד אינו מורגש להולך בדרך הלב כמפחיד כלל וכלל. הוא פועל עליו בצורה מתעתעת. הוא מוריד בפתאומיות את החשק, מפוגג את המוטיבציה ויונק את תמצית הרצון והתשוקה. הוא מעביר מסר של הכול לשווא. אין כאן כלום. חבל על זמנך.

קיר האימה הופך למחסום שכולו כזבים, לכן כל כך קשה להתמודד איתו. במקום להרגיש אימה מרגישים שעמום, חוסר טעם, אי-רצון. ההולך פתאום שואל את עצמו – מה בכלל אני מחפש כאן?

כנגד תעתועי תודעה אלו אין לנו כלי התמודדות. אנו מאמינים להם בכל מאודנו; פונים משם ומחפשים דרך אחרת להלך בה. נקודה זו היא האזור המכונה "ערלת הלב".

סתר המדרגה

אימת הצעד הנוסף הופכת את עצמה מאימה למצב של שלושה "ש": שעמום, שכחה ושקר עצמי. ההולך בדרך הלב פתאום מרגיש את עורלת לבבו. עורלת הלב היא מקום רגשי בו הלב מגן על עצמו באמצעות כזבים. ערלת הלב טוענת: אין כאן כל עניין. אין כאן כל צורך. בטעות חשבתי שיש כאן עניין. סתם נמשכתי למקום זה, כשבעצם הוא לא נועד לי. זו הייתה גחמה ילדותית בלבד. ערלת הלב מייצרת שכחה עצמית עמוקה, אדישות, קהות חושים ומיעוט רגש.

לאחרונה פגשתי באקראי ביטוי ב"שיר השירים", בו זיהיתי מיד את שמה הנכון של אותה "נקודה": "סתר המדרגה". ביטוי זה מופיע בפרק ב' של "שיר השירים". הוא מופרד משאר הפסוקים, כפרשה סתומה העומדת בפני עצמה. זה לא המקום להסביר מה פירוש ההגדרה פרשה סתומה. ציינתי זאת רק כדי להדגיש שהפסוק עומד בפני עצמו, כיחידה קצרצרה ביותר בתוך הפרק. לדעתי הוא הופרד משום שהוא מרמז על משהו חשוב במיוחד.

להלן המשפט המכיל את הביטוי "סתר המדרגה":  יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ:  כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה.

הפסוק עורר את סקרנותי. מדרגה היא דבר שעולים, או, יורדים באמצעותו, או, שעומדים עליו כדי להיות מוגבהים. אבל מדרגה אינה בשום מצב הגדרה של מקום מסתור. לכן הביטוי "סתר המדרגה" משך אותי להתבוננות והזמין אותי לעסוק בו לעומקו. הבנתי שהמדרגה המדוברת היא מדרגה רוחנית. הבנתי שהיונה הינה הנשמה המסתתרת לה בין "נקיקי סלעים" בתוכנו, ואינה משמיעה קולה ואינה מתגלה לעין. היא נחבאת. בעצם היא תקועה במצב של שיתוק, הנובע מן הפחד לטפס למדרגה של גילוי עצמי.

כלומר: סתר המדרגה הוא הנקודה התודעתית בה אנו נעצרים, ונמנעים מלטפס למקום אליו אנו נדרשים לעלות, כדי לעבור לחיות בחופש מלא בממלכת הנשמה. אנו נרתעים מעשיית הצעד שיחייב אותנו באופן טוטאלי להיות אנו עצמנו. הוא יחייב אותנו לחיות את האמת הראשונית שלנו, להראות את עצמנו הנשמתי ולהשמיע את קולנו האמיתי ברבים.

מה המיוחד בקריאה זו אל היונה? היונה מוזמנת לצאת ממחבואה להראות את מראיה ולהשמיע את קולה. קולה ערב ומראיה נאוה – אך למרות יופייה, היא מסתירה עצמה בין חגווי הסלע. היא מונעת מעצמה להיחשף ולעלות את המדרגה הרוחנית הנדרשת.

בדרך כלל אנו מאשימים אחרים על שאינם רואים אותנו. שוב ושוב אני שומעת מתלמידיי את הביטוי: "הוריי לא ראו אותי מעולם, והיום גם בעלי לא רואה אותי", "אני מדבר לרוח", "איש אינו מקשיב לי". אך האמת היא שאנו איננו רואים את עצמנו, ובעצם איננו מראים את עצמנו לעצמנו ולעולם. אנו בוחרים להסתתר.

מדוע אנו מסתתרים?

לכל אחד יש אמת אותה הוא צריך לממש בפועל בחייו, וכך להביאה בפשטות לעולם. אדם נולד כדי להשפיע את המיוחדות של נשמתו. בחיינו הצעירים אנו אמורים לבנות לאמת זו תשתית חזקה. אנו בונים את התשתית בילדותנו, בנעורינו ובפרקים הראשונים של חיינו כבוגרים. אלא שאת התשתית אנחנו הופכים לעיקר, ושוכחים שהתשתית רק נועדה להוות במה למופע עצמו.

כילדים אנו מסתתרים. נשמתנו מסתתרת. היא יודעת שזמנה לא הגיע. עד גיל עשרים לערך תפקידנו לשרוד פיזית; לשמור על קיומנו, לצמוח להתחזק פיזית ונפשית. בבית ההורים משהו פנימי עמוק בתוכנו יודע שאת האמת שלנו יש להחביא. חשוב שיהיה לנו גג מעל לראש, מנת אוכל, הגנה. כל אלו חשובים יותר בילדות מאשר ביטויה של האמת, אותה באנו לחיות ולהנחיל לעולם. כשאנו מגיעים לגיל בגרות, מנגנון ההישרדות לוקח על עצמו אחריות נוספת. הוא אחראי ליצר את הדור הבא של החברה האנושית, והוא צריך למסור עצמו כדי להגן עליו, לכלכל אותו ולחנך אותו להיות בן החברה. אם בחרנו ללכת בדרך הקולקטיבית של להיות הורה לדור האנושי הבא, מנגנוני ההישרדות שלנו משתלטים עלינו לחלוטין. אנו נתיניו. אמיתות ההישרדות מאפילות על כל אמת אחרת בתוכנו.

למגינת ליבנו, מנגנוני ההישרדות, גם כשהתבגרנו ועבר זמנם, אינם נוטים להתנדב ולוותר על מקומם החשוב. הם מתקבעים ושומרים עלינו מכל משמר, כחיילים טובים. הם אינם מוכנים להפסיק לשמור עלינו, גם אם שמירתם כבר מהווה מטרד וחונקת אותנו מלהתבטא. לצאת מסתר המדרגה פירושו לנתץ את מערך ההגנה האוטומטי שנבה בתוכנו בילדותנו, בנעורינו ובראשית בגרותנו. הגנה שמטרתה הייתה להפריד ביננו לבין הנשמה שלנו. המנגנון שמר שאנו עצמנו לא נוטרד על ידי הנשמה, שנתמסר להישרדות בכל לבנו ומאודנו.

מנגנון ההגנה האישי של כל אחד מאיתנו

מערך הגנה זה בבגרות (מעבר לגיל 60) הופך להיות מכשלה ענקית. כשאנו רוצים לטפס על המדרגה הרוחנית החשובה ביותר, שתוציא את האמת הנשמתית שלנו החוצה, אנו נתקלים באיום מוות. כשאנו רוצים סוף סוף להיות אנו, כפי שנשמתנו מבקשת להיות, מאז לידתה על כדור הארץ, אנו נתקפים בפחד שלא נשרוד אם לא נשמור על סודנו העמוק.

מנגנון ההגנה שומר שלא נדע שמדובר באזור מוגן. לכן, ערלת הלב שלנו מדווחת על שיעמום, ריחוק, חוסר עניין, חוסר התלהבות. אנו חווים שכחה עצמית שמסממת אותנו. הערלה גורמת לנו שנשכח מי אנו. היא גורמת לנו שנתרחק מן הלב ונפנה לו עורף, מבלי שאנו יודעים שאנו עושים זאת. זו אחת הסיבות העיקריות מדוע ההולך בדרך צריך מורה, או קבוצת נאמנים, שמלווה אותו ורואה אותו באמת. כי כשהוא מתקרב אל היעד הוא חווה טמטום חושים במקום לחוות התרגשות וחששות. 

לכל אחד מאתנו יש דרך אישית כיצד לברוח מן האחריות לטפס על המדרגה ולעמוד עליה בגלוי ובנוכחות מלאה. יש מי שאוכלים מזון מטמטם, יש מי ששותים לשוכרה, יש מי שמעשנים חומרים כאלו או אחרים, יש מי שמפטפטים ללא סוף, יש מי שבורחים למין ועוד. טכניקות הבריחה הן מגוונות ומאוד יצירתיות. רק בהתבוננות סבלנית, עמוקה וכנה, ניתן לזהות ולנטרל בעדינות וברגישות את מנגנוני ההגנה המתוחכמים העוצרים אותנו בדרכנו אל החופש.

אירי ישראלי-רושין – חוקרת התודעה הנשית, מייסדת "האקדמיה לנשיות"