Skip to content

"אני דון קיחוטה": הצגה לאנשים חושבים – ולא לחם ושעשועים

דורון תבורי משכנע בתור דון קיחוטה, אנטי גיבור שחלומותיו מתרסקים מול המציאות המרה. יבגני אריה ביים פנטזיה צבעונית, אבל ההצגה נשארת ברמה הפילוסופית, ולא מצליחה לסחוף מבחינה רגשית. אפשר לראות בתנאי שאתם לא מירי רגב, שעלולה לחטוף נזק מוחי מהמתרחש על הבמה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

★★★★★

"אני  דון קיחוטה" היא הצגה לאנשים חושבים. המחזה, שכתב רועי חן בהשראת הרומן המפורסם "דון קיחוטה" של מיגל דה סרוונטס, הוא פנטזיה שרוכבת על הסוס של דון קיחוטה, הלא הוא דון קישוט, אנטי גיבור, שרוצה לשנות העולם – ונלחם מלחמות צודקות בלי בסיס ריאלי לנצח בהן.

חופש, חברות, אהבה. תבורי וסנדרוביץ'. צילום: אלכסיי אבן

העלילה מספרת על שני אסירים החולקים תא כלא אחד. שניהם קוראים את הרומן "דון קיחוטה" ומפנטזים שהם האביר דון קיחוטה ועוזרו סנצ'ו פנצ'ו.לפי המחזאי  החופש האמיתי נמצא דווקא בכלא. למה? כי זה מקום נטול מחויבויות, המבודד מהעולם החיצוני. בכלא ניתן רק לשבת, לחלום ולדמיין, שאתה אביר גיבור, גם אם אינך באמת כזה. זו התובנה של המחזאי. לדעתי, תובנה מפוקפקת למדי, שנראית יפה על הנייר, ולא במציאות.

המחזה מציף שאלות כמו מהי חברות אמת, מה זאת אהבה ומה ההבדל בין אמונה לשיגעון. המחזה גם מחדד שאלות בדבר מורכבותן של מלחמות אבודות: האם קיים בנו צורך לייצר סביבנו טירוף? האם הרצון שלנו לשפר את העולם ולתקן עוולות הוא סיבה מספקת להחריב מדינות ועמים? האם הטוב שלנו הוא הרע של האחר?

הבשורה הטובה: יבגני אריה ביים הצגה צבעונית ומורכבת, כמו שהוא יודע לעשות. עם הרבה רעש וצלצולים, ואפקטים, ומוזיקה של ורדי. הבשורה הפחות טובה: ההצגה ארוכה, מרוחקת נשארת ברמה הפילוסופית, ולא מצליחה לסחוף מבחינה רגשית. כמו בהרבה הצגות של תיאטרון גשר, ושל יבגני אריה, לתפאורה יש מקום מרכזי בעלילה. הפעם מדובר בתפאורה עוצמתית ומרשימה (של יורי סוחנוב), שבדרך כלל משרתת את העלילה, אבל לפעמים מאפילה על השחקנים.

האם יש מקום בעולמנו לאנשים כמוהו? תבורי. צילום: אלכסיי אבן

את התפקיד הראשי חולקים, לסירוגין, שני שחקנים – דורון תבורי וסשה דמידוב. אני ראיתי את ההצגה עם דורון תבורי, שחקן נדיר, שמשכנע בתור דון קיחוטה המטורף, איש עם חלומות גדולים שמתרסקים מול המציאות המרה. אלכסנדר סנדרוביץ' הוא סנצ'ו פנצ'ו אנושי ונוגע ללב, שדמותו מעניקה מימד של חמלה להצגה. שאר השחקנים של גשר משתלבים היטב בעלילה, שנעה בין פנטזיה למציאות. אזכיר את נטשה מנור ואת קארין סרניה, שבולטות לטובה בין שאר שחקני הלהקה.

"אני דון קיחוטה" היא הצגה שיצאתי ממנה עם חצי תאוותי בידי: מצד אחד לא נפלתי מהכיסא מרוב התרגשות. מצד שני ההצגה גרמה לי להרהר על הרצון של כולנו להפוך את העולם, דווקא בימים אלה, למקום טוב יותר וצודק יותר, ומהו גורלם של אנשים אמיצים אך תמימים כמו דון קיחוטה, שנסחפים עם חלומותיהם, אבל לא מצליחים לסחוף את ההמונים אחריהם.

אני ממליץ לראות רק אתם אוהבים הצגה תובענית ומאתגרת, ולא לחם ושעשועים. כלומר, מירי ("לחם ושעשועים") רגב, על פי הצהרותיה, ורמת המטען התרבותי בקודקודה, אינה יכולה להגיע להצגה כי האירועים המורכבים על הבמה עלולים לגרום לה נזק מוחי בלתי הפיך.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן