תרבות היא לא קרדום פוליטי לחפור בו. תרבות היא לא כפיים

אנשי הכפיים והדגל מסרבים להפנים שתרבות היא משהו שצריך ללמוד ולהכיר – ולא אויב שחובה לשנוא. שקאנונים הם קאנונים גם כשהם גבוהים ולא מובנים. אנשי הכפיים מתעקשים להאדיר את כוחם באמצעות זלזול ורמיסת האחר. הם לא מבינים שכפיים זה לא תרבות ותרבות זה ממש לא כפיים

Print Friendly

מילים אלה נכתבו למכותבת שלא אנקוב בשמה וגם לא אתן בה סימנים. גם בגלל שהיא לא ראויה לכך, אבל בעיקר בגלל שהיא מי שהיא: אלימה. דרכיה אלימות, מנהגיה גסים, דיבורה עילג, טון דיבורה בוטה ומתנשא. היא יודעת מי היא, ואת העונש שלה היא כבר קיבלה: היא זו שצריכה להמשיך לחיות עם עצמה.

ולא אנקוב בשמה גם בגלל שהיא סותמת פיות מקצועית – תחביב ואופי שבמקרה שלה נהפכו למקצוע. ואת מי שמחזיר לה כגמולה (והרבה פחות ממה שמגיע לה), היא תובעת. למה? כי היא יכולה.

תרבות צריך ללמוד, לא ללעוג לה. היכל התרבות בת"א (צילום: אילן קוסטיקה, ויקיפדיה)

אז נניח לה ונדבר על דברים אחרים. נניח, על תרבות. על בני אדם. על היסטוריה. על מוזיקה. על קולנוע. על משפחה. על פרנסה. על כבוד. על אנושיות. על כיבוד הזולת. על חיה ותן לחיות.

למשל, על הוריי, שהגיעו מהיבשת של התרבות הקלאסית, שהגברת ההיא החליטה לדרוך עליה ברגל גסה ובחדווה רבה. ולמה? כי היא יכולה. אין שום סיבה אחרת. הוריי הגיעו למקום הזה מאירופה ההיא, אבל הרבה תרבות לא הייתה במקום ובזמן שבו הם גדלו והגיעו משם לכאן. בטח לא קלאסית. הגיעו כפליטים כשרק בגדיהם לגופם. הוא בן 17, היא בקושי בת 12. בלי רכוש, בלי מקצוע, בלי קשרים, בלי טובות. בלי שהספיקו ללמוד משהו. בלי שהיה מי שיכיר להם את הקלאסיקות. את התרבות הקלאסית. רק הגיעו, וכהרף עין נשלחו למעברת אוהלים ואחר-כך פחונים אי שם בצפון. לא, לא צפון ת"א – סתם צפון. צפון צחיח ורותח בקיץ, צפון קר ובוצי וקפוא בחורף. הם והוריהם והדודים ובני הדודים. אף אחד לא חיכה להם. אף אחד לא עשה להם טובות. איש לא סידר להם דבר.

ומה הם עשו? מה שעושים בני תרבות: שרדו ועבדו. ככה פשוט. ומהאוהל עברו לפחון. ומהפחון לצריף. ומהצריף לדירה זעירה. ואחרי עשור הולידו ילדים, אחד או שניים. ומשום מה, באופן פלאי ממש, הם לא חשבו שמשהו לא בסדר. שמישהו מקבל יותר מהם. הם לא התקוממו נגד התרבות שהם לא הכירו וגם לא מול התרבות שעוד לא הספיקו להכיר.

הבימה, התיאטרון הלאומי. מקדש תרבות. כפיים? (צילום ארכיון: רפי מיכאלי)

ולמרות שהם לא קיבלו כלום, לילדים שהם הולידו לא חסר דבר. ומה שהם לא למדו בעצמם, הם התעקשו שילדיהם כן ילמדו. לא, הם לא קראו צ'כוב ולא הלכו לקונצרטים (למרות שהבטיחו להם שבמרכז העיירה תהיה אופרה) ו(לא) עשו עוד הרבה מאוד דברים. הם פשוט עבדו קשה וגידלו את הילדים שנולדו להם. וגם התעקשו שהילדים כן ילמדו. עם סרטים וקולנוע או בלי, עם או בלי תיאטרון, כן או לא קונצרטים. מה שהיה זה מה שהיה.

והיה מעט מאוד – והיה הכל.

ולמרות שהיו אשכנזים בני אשכנזים, גם הילדים שלהם לא בהכרח קראו את צ'כוב. וכמעט מעולם לא הגיעו להיכל התרבות של העיר הגדולה (אולי כי להוריהם הבטיחו שפעם תהיה אופרה בעיירה). הילדים גדלו והתחנכו וניסו לקרוא את מה שאמרו להם בבית הספר שצריך לקרוא – קלאסיקות (נכון, ברובן אירופיות) לא קלות ולא פשוטות. וגם ניסו ללמוד לנגן על פסנתר ואקורדיון וגיטרה ומעטים אפילו עלי כינור. ועל הדרך בלעו את כל חסמב"ה והחמישייה והשביעייה הסודיות ודבורה עומר ויהושע ושלו וגפן ועמיחי ועוז ומיכאל. קראו את מה שנקרא, למדו והאזינו למה שנשמע. אם זה להקות צבאיות וגבעטרון, והגשש החיוור וגם הביטלס והסטונס, ואריק אינשטיין ושלום חנוך ומתי כספי. ואחר-כך גם צלילי הכרם וצלילי העוד והצ'רצ'ילים והאריות. ואפילו זוהר ארגוב. ובסוף גם פינק פלויד ומודי בלוז ודיפ פרפל ודורס ואנימלס. כל אחד ע"פ טעמו. ע"פ דרכו. ע"פ ההורים שהיו לו. ע"פ החברים בשכונה.

אבל דבר אחד לא הם ולא ילדיהם לא התיימרו לעשות: הם לא החליטו מה זה כן תרבות ומה זה לא. הם לא הביאו איתם מורשת של מוזיקה או של תיאטרון ואפילו לא של ספרות וקולנוע מהארץ שממנה היגרו או עלו – הם פשוט נחשפו למה שנחשפו. ההורים לא אהבו את להקות הקצב, הרוק והרוקנרול? אז לא אהבו. הם פשוט נתנו לגדול בשקט. הם הבינו וילדיהם הבינו שתרבות היא משהו שצריך ללמוד. להכיר. להבין. שתרבות היא לא אויב שצריך לשנוא. שקאנונים הם קאנונים גם כשהם גבוהים ולא קלים ולא תמיד מובנים. ואני לא זוכר שחקרנו ובדקנו מי נולד במערב ומי הגיע מהמזרח. ואם הם אהבו את יוסי בנאי, לא בדיוק פולני; ואת שייקה לוי ויהורם גאון, הם אהבו אותו כמו שאהבו (גם) את קישון, טופול ושייקה אופיר.

הם, וילדיהם אחריהם, לא נחשפו ולא הכירו את כל אושיות התרבות והאמנות – אבל אף לא לרגע אחד חשבו לזלזל במה שלא הכירו. הם ידעו ואנחנו ידענו ששם בחוץ, רחוק, יש תרבות קלאסית. שיש מוזיקה קלאסית. הם ואנחנו לא הכרנו את השפה הזאת – אבל ממש לא העלנו על דעתנו להתנשא על אלה שגדלו על הקלאסיקות וכן הכירו אותן. ואנחנו, הדור החדש, למדנו קצת מזה וקצת מזה, ובסופו של דבר בחרנו במה שהתאים לנו. כל אחד על-פי טעמו ונטיותיו. ברבות השנים ידענו שהחמצנו לא מעט – אבל מעולם לא עלה על דעתנו להתנשא על אלה שידעו יותר. אבל, וזה אבל גדול: גם לא התביישנו במי שאנחנו. במי שהיינו.

זה שהם (וגם אנחנו) לא מבינים (ובדרך-כלל גם לא אוהבים) מוזיקה ערבית, לא אומר שהיא נחותה בעינינו. יותר מזה: ברוב המקרים היא מורכבת מדי לאוזן הלא מאומנת ולא מיומנת שלנו. אבל, כפראפרזה לגברת הכפיים: האם בשביל להאדיר את ארגוב וכספי ואינשטיין וחנוך, צריך לדרוך על אום כולתום או פריד אל אטרש? ובכן: לא. לגמרי לא. מותר לא לאהוב – אסור לדרוך.

חזרה לקראת קונצרט. מוזיקה קלאסית צריך להבין, לא לרמוס (צילום: איתן טל, ויקיפדיה)

הורינו הם לא גידלו אותנו על שנאה כמו שלא חינכו אותנו על נרטיב הקיפוח. לא הטיפו ולא האמינו שמגיע להם או לנו. מעולם לא שמענו שמגיע לנו רק כי מגיע. מעולם לא קיבלנו שום דבר שלא עבדנו קשה בשביל להשיג אותו – ובעיקר אף פעם לא חשבנו שמישהו אחר קיבל משהו על חשבוננו. לא העירוניים המשכילים מהערים הגדולות, לא המושבניקים החקלאים השורשיים עם האדמות והפרדסים, אפילו לא הקיבוצניקים תכולי העיניים, עם מרחבי הדשא ובריכות השחייה.

ושתבינו: גם הורינו רוססו בדי.די.טי מיד כשירדו מהאונייה. גם הם הועלו על אוטובוסים והוסעו לעיירה שלא הכירו, שאיש בה לא הכיר אותם ולא חיכה להם. הם לא קיבלו קרקע. לא פתק לאיזו עבודה. אפילו לא תלושי הקצבה לחיקויי בשר ואבקות ביצים. הם פשוט נחתו למעברה. ומהמעברה המשיכו במסלול חייהם. הוא בן 17, היא בת 12. בלי מקצוע. בלי לימודים. בלי תואר. בלי קשרים. בלי סידור. ובעיקר בלי שהיה להם סיכוי אמיתי ללמוד בצורה מסודרת, לרכוש תואר ומקצוע שדורש השכלה רחבה ושנות לימוד רבות. ועל הדרך גם ללמוד ולספוג את מרכיבי התרבות ההכרחיים. זה מה שהיה להם ועם זה הם הסתדרו. ומה שהם לא ידעו – הם לא ידעו. אף פעם לא עלה על דעתם לעשות קפיטל, להתריס ולהתפאר במה שלא ידעו.

וזה העניין: עד שהגיעו ימות כפיים, אף אחד לא העלה על דעתו להאדיר את הבורות.

וגם, לא פחות: לא הם וגם לא אנחנו מעולם לא התביישנו בשם הפרטי שניתן לנו. וגם לא בשם המשפחה. וגם מעולם לא העלינו על דעתנו להחליף אותו במשהו אחר. קליט יותר. שובב יותר. ישראלי יותר. מקובל יותר. וגם לילדים שלנו אין כוונה לעשות משהו עם השמות האלה.

כי יש אולי שמות טובים מאלה – אין שמות טובים כאלה. ומה יש לו לאדם אם לא שמו שלו ושמה של משפחתו.

אבל בסוף אנחנו עומדים מול פוליטיקאי או פוליטיקאית שכל מה שמעניין אותו ואותה ואותם זה רווח פוליטי נטו. צבירת כוח ועוד כוח. ושליטה. ודיכוי. אנשי כוח ושררה שהזלזול באחר הוא כלי העבודה שלהם – רק כי הוא אחר. כי הם יכולים. כי היא יכולה. מבחינתם, מבחינתה – התרבות היא כפיים.

ובכן: תרבות היא לא כפיים וכפיים זה לא תרבות.

 

[related-posts title="מדבר אל הקיר - מאמרים קודמים"]

 

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה א, בארץ, חברה וסביבה, מאמר מערכת, מאמרי עמדה, תרבות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על תרבות היא לא קרדום פוליטי לחפור בו. תרבות היא לא כפיים

  1. מאת נורית טל דורות‏:

    כתוב כל כך יפה ובהיר. בדיוק מה שאני אומרת על התרבות שלי – גם ההורים שלי הגיעו למעברה. אבא שלי היה שרת בבית ספר ואמא שלי עוזרת בית בירושלים של שנות הצנע. וזה לא מנע מאמי לרכוש לי את אנציקלופדיה מכלל לילדים בתשלומים, להיות מנויה על "הארץ שלנו", לקחת אותנו לסרטים ולהצגות (על מרתה גרהאם שמעתם?) ולהעריך תרבות. כיוון שגדלתי בשכונה מעורבת בירושלים, יש לי חיבה למוסיקה מזרחית ואני מעריכה אותה כשהיא משובחת. ולא ציינתי שההורים שלי היו ניצולי שואה מפולין (שלכאורה היו אמורים להרגיש קורבנות אבל קמו וניערו עצמם ללא תחושות קיפוח. כי כך היה בארץ. כולם היו במצב זה). וכך הוא. ותודה להורים שלי שזו הייתה גישתם לחיים.

  2. מאת gidi‏:

    פרט לעובדה השגויה " אנשי הכפיים מתעקשים להאדיר את כוחם באמצעות זלזול ורמיסת האחר. "ממש לא נכון ואפילו מי שלא נקבת בשם לא חושב שהוא יבנה על חשבון האחר ,או על ה"כפיים".
    אני חושב שיש פה מאמר חשוב ,חושפני ומנסה להכיל את ה"אחר". אני בטוח ש"חולשה " זאת של הכותב תעבור לו אחרי החג ובכל זאת שמחתי לקרוא .