הפער בין הרטוריקה ההומאנית, בה נוקטים מחברי דו"ח ועדת טרכטנברג, לבין הרפורמה השמרנית שהם מציעים, הוא בלתי נתפס; המלצות אחרות, נועזות ומהפכניות יותר יבואו בעקבות גל מחאה נוסף, נחוש יותר ואימתני יותר

מאת פרופ' יוסי יונה

האמת הפשוטה היא שמאז ומתמיד לא ויתרו התיאורטיקנים הבכירים של הכלכלה על היומרה ליצור הלימה בין התיאוריות שהם הגו לבין עקרונות של צדק. גם ההוגים שניסחו את עקרונות היסוד של הקפיטליזם לא היו מוכנים לוותר על יומרה זו. הם אחזו בה בעיקשות, על אף שהאמינו שכלכלת השוק מספקת את הזירה הלגיטימית היחידה שבה יחידים צריכים לפעול כדי להבטיח את רווחתם החומרית.

 מודעים היטב ליסוד האנוכי המאפיין את כלכלת השוק, הם שמו את יהבם על נטיות ליבו הטבעיות של האדם, שלדעתם יכולות לאזן את הרצון שלו לצבור הון ומשאבים על חשבון זולתו. כך פתח, לדוגמא, אדם סמית (1723-1790) הפילוסוף והכלכלן הסקוטי, מהמנסחים הרהוטים של הליברליזם הקלאסי, את ספרו תיאוריה של הרגש המוסרי. "גם בהנחה שהאדם יכול להיות אנוכי מאוד", הוא קבע, "עדיין טבועים בו מספר עקרונות שבעטיים הופך גורלו של הזולת לעניינו, כך שאושרו של הזולת הופך להכרחי עבורו".

הוגים קפיטליסטים המשיכו לאחוז ביומרה ליצור הלימה בין התיאוריות שהם הגו לבין עקרונות  של צדק, גם כאשר ידעו כי כלכלת השוק נוטה לעודד אי-שוויון עמוק בנגישות של רבים למשאבים חומריים ולשירותים החברתיים.

לדוגמא, למרות קביעתו כי צדק חברתי אינו אלא מיראז', מקסם שווא חסר כל ביסוס מושגי או מוסרי, האמין פרידריך היאק (1899-1992), ממובילי האסכולה האוסטרית בכלכלה וממבשריו של הניאו-ליברליזם העכשווי, שהקפיטליזם מבטיח יותר מאשר יעילות כלכלית; לדעתו הוא מספק גם עיקרון צודק לחלוקתם של משאבים מוגבלים. היאק לא דחה את הרלוונטיות של שיקולי צדק לכלכלה אך סלד מהרעיון של צדק חברתי. והיה זה הפילוסוף רוברט נוזיק (1938-2002), שניסח בשנות ה-70 המוקדמות משנה שיטתית של תפיסת צדק אנטי-חברתית זו, שאותה ביקש לעגן ברעיון של האוטונומיה המוסרית של קאנט, תפיסה שביקשה לשלול את תיאוריית הצדק של הקולגה שלו מאוניברסיטת הארווארד, הפילוסוף ג'ון רולס (2002-1931).

טרכטנברג – הוועדה לתרגום מונחים

דברי הקדמה אלה חשובים משום שגם במחוזותינו אנו, קפיטליסטים ניאו-ליברליים אינם מוותרים על היומרה להבטיח הלימה בין תפיסותיהם הכלכליות לבין עקרונות של צדק. דוגמא בולטת לכך הוא "דו"ח הוועדה לשינוי כלכלי חברתי", שהוקמה במענה למחאה החברתית של הקיץ האחרון, והידועה בשם "ועדת טרכטנברג".

חברי הוועדה – שהמלצותיה הולכות ונמרטות למול עינינו המשתאות, כנוצות מעל עורו של אפרוח כחוש וקטן מידות – ביקשו להתמודד תחילה, לפני ניסוח המלצותיהם הקונקרטיות, עם הדרישה “העם דורש צדק חברתי". הם נכנסו לעובי הקורה והחלו לתרגם את "נבכי המחאה לשפה שיתכן כי תניב מענים". אך נדמה שהם מייד נמלכו בדעתם ונסוגו; הם ביקשו לתחום ולסייג את פרויקט התרגום שהם נטלו על עצמם. "נהיה אולי מתרגמים", הם אמרו, אך "לא ולא נושאי נבואה". והם פנו להיוועץ במילון המושגים, שקיומו נותר חסוי, כדי שיתווה עבורם את פרויקט התרגום.

אך התעלומה באשר למקור התרגום מתפוגגת לאחר עיון ראשוני בתכניה של תפיסת הצדק החברתי, שחברי הוועדה פורשים בפנינו. מייד מתחוור לקוראים שלא מדובר בדיוק במילון ולא מדובר בדיוק בלכסיקון; מדובר בעיקרון מוכר, שזוכה למקום של כבוד במשנה הכלכלית הניאו-ליברלית. עיקרון זה קובע בפשטות "שצדק חברתי פירושו הלימה בסיסית ועקבית בין התנהגות נורמטיבית, תרומה ומאמץ של הפרט, לבין התגמול שהפרט מקבל בכל מישור ומישור". הם ממשיכים להסביר: "איכפת לנו מאוד אם יש מי שמקבל יותר מהמגיע לו, וגם אם יש מי שמקבל פחות. הדבר מזין את תחושת הצדק או האי צדק לנוכח מידת אי השוויון השורר בפועל, כתוצאה ממה שקורה בשני קצוות ההתפלגות, העליון והתחתון".

העיקרון של היצע וביקוש אדיש לצרכיו הבסיסיים של היחיד

מעניין שראש הוועדה בחר לגייס דווקא את הפילוסוף ג'ון רולס לשירותו. החלטה זו תמוהה, שכן הגותו של רולס מציבה אותו במרחק רב מהאידיאולוגיה הניאו-ליברלית, שזוכה לשליטה איתנה על המדיניות הכלכלית של מדינות רבות בעולם, כולל זו הנהוגה בישראל זה שלושה עשורים.

ואמנם, ניתן להניח שרולס בוודאי מתקומם לו במקום משכבו, שכך מסרסים ומסלפים את משנתו. איש זה, שרבים רואים בו כפילוסוף הפוליטי החשוב ביותר של המאה העשרים, דחה מכל וכל את התפיסה, הרואה בזיקה שבין תרומה ומאמץ לבין גמול, עיקרון ראשוני של צדק חברתי.

רולס אמנם דגל בכלכלת השוק, אך לא ראה בה שיקוף של צדק טבעי. הסיבות לכך רבות. ראשית, העיקרון של היצע וביקוש, המנחה את פעולת השוק, אינו יכול להבטיח גמול "הולם" לתרומתם של הייחודית של בעלי יכולות גבוהות כאשר קיים היצע גדול שלהם. הצעתו של נתניהו, במהלך שביתת המתמחים, לייבא רופאים מהודו מעניקה ביטוי גרוטסקי לאפשרות זו. הצעה זו נועדה להגדיל את ההיצע של הרופאים ועל-ידי כך להקטין את כוח המיקוח של המתמחים למול האוצר.

שנית, השוק אינו בהכרח מתגמל את המאמץ המיוחד שאדם עושה, אם בסופו של דבר מאמץ זה אינו מתורגם לתרומה כלכלית של ממש. שלישית, העיקרון של היצע וביקוש אדיש לצרכיו הבסיסיים של היחיד, שיכולתו לתרום מוגבלת עקב סיבות שאינן תלויות בו. בנוסף לזאת, רולס היטיב להבחין בסכנה האורבת לפתחנו מאימוץ עיקרון זה, הפועל באופן "אפקטיבי", כאשר השוק מתגמל בדרכו המפוקפקת את שחקניו על "מאמציהם ותרומתם הייחודית".

צדק כהוגנות

רולס קבע נחרצות ש"מערכת שוק חופשי חייבת להיות מעוגנת בתוך מערך של מוסדות פוליטיים ומשפטיים, המתעלים את נטייתם ארוכת הטווח של הכוחות הכלכליים, באופן שמונע ריכוזי יתר של קניין והון – במיוחד את אלה הצפויים להוביל לשליטה פוליטית".

בניגוד לתפיסות של צדק חברתי, שרואות בשוק עצמו את העיקרון המנחה שלהן, רולס ניסח תפיסה חלופית של צדק חברתי – צדק כהוגנות – הקובעת כי כל הטובין החברתיים, וביניהם הזדמנויות, הכנסה ועושר, צריכים להיות מחולקים באופן שווה, אלא אם כן חלוקה בלתי-שוויונית שלהם תקדם את אלה הנמצאים בתחתית הסולם החברתי. הגמול הייחודי שניתן לבעלי הכישרונות הטבעיים, אומר רולס, נועד לכסות את עלות הכשרתם, לעודד שישקיעו את המאמץ הנדרש לפיתוח כישרונותיהם, וכן לעשות שימוש בכישוריהם המיוחדים לטובת האינטרס המשותף.

יש לומר שוב כי לא ברור מדוע מצאו מחברי הוועדה לנכון להזמין את רולס לאירוע שממנו הוא לבטח היה נס כול עוד רוחו בנפשו. היתה זו אולי מחווה ניאו-ליברלית בלתי-מודעת לפילוסוף, שניסח משנה כה מרשימה וכה הומאנית של צדק חברתי. אין לדעת.

ואולי טעות בידי. ואולי חברי הוועדה לא התכוונו לשים את מלוא יהבם על כלכלת השוק כדי להבטיח צדק חברתי. שכן הם מציגים את העיקרון השני של צדק חברתי – עיקרון פרוגרסיבי לכל הדעות – שאמור היה להנחות את ניסוח המלצותיהם. עיקרון זה קובע כי "צדק חברתי פירושו כללי משחק הוגנים על פני מחזור החיים: שוויון הזדמנויות בשלבי הפתיחה, מרחב פעולה וכללי תחרות הוגנים בהמשך, ביטחון בסיסי וכבוד לאחר הפרישה".

זוהי ללא ספק תוספת נכבדה ומשמעותית. מחברי הדו"ח מדברים גבוהה בזכותו של עיקרון צדק, שתפקידו לפצות הן על חסכים מולדים והן על חסכים נרכשים. הם גם מדברים על הצורך "ליצירת תנאים לביטחון וקיום מכובד לעת פרישה, וזאת במיוחד לאור העובדה שבשלב זה אין אפשרות לתיקון אחורה, ועל כן גורלו של אדם כבר לא בידיו". מחברי הדו"ח פוסעים אף רחוק יותר ומציעים עיקרון שלישי של צדק חברתי שפירושו "שאם הגורל מכה בפרט מכל סיבה שהיא, החברה תסייע בהבטחת קיומו הבסיסי, נגישותו, ובכבודו".

שני העקרונות האחרונים בהחלט מלמדים על גישה שונה, גישה "פרוגרסיבית" יותר. אך למצער, לגישה זו אין הדהוד משמעותי בהמלצותיה הקונקרטיות של הוועדה. לו היו חבריה מנסחים המלצות העולות בקנה אחד עם שני העקרונות האחרונים, ניתן היה להתעלם מהעיקרון הראשון ומהרוח הניאו-ליברלית המנשבת ממנו.

אך לא זו בלבד שאין בהמלצות, שאותן ניסחו חברי הוועדה, משום מתן מענה מספק לתביעות שניצבו בבסיסה של המחאה החברתית של הקיץ האחרון, אין בהן שינוי כיוון ממשי. החסר המהותי של ההמלצות – שמעמיד בספק את מחויבותם של חברי הוועדה לעקרונות של צדק, המאפשרים התמודדות עם מהלומות הגורל – הוא סירובם המוחלט להיענות לבקשת המוחים ולבטל את כלל ההוצאה. כלל זה הוא אם כל חטאת. הוא קובע מתווה יורד במשקלה של הממשלה בתוצר. כלומר, הוא קובע שאין להגדיל את התקציב מעבר לשיעור קבוע מראש, וזאת ללא קשר למצבו הכלכלי הממשי של המשק. הכלל קובע אפוא שקצב הגידול בתקציבי המדינה לשירותים חברתיים ביחס לתוצר, צריך לקטון גם כאשר התוצר הולך וגדל.

אידיאולוגיה המבקשת לצמצם ולכווץ את המגזר הציבורי

כלל ההוצאה משקף באופן מזוכך את המשנה הניאו-ליברלית, המנחה הן את המדיניות הכלכלית, הן של ממשלות ישראל בשנים האחרונות והן את המלצותיה של "הוועדה לשינוי כלכלי חברתי".

הקטנת ההוצאות הציבוריות אינה אלא צידו האחד של המטבע הנושא את השם "כלל ההוצאה"; על צידו השני של המטבע מופיעה הכתובת "הורדת מיסוי על הון ועבודה". מחברי הדו"ח, כך עולה, פועלים בשירותה של אידיאולוגיה, המבקשת לצמצם ולכווץ את המגזר הציבורי. היא פועלת תחת סיסמא קליטה ומופרכת – "יש להוריד מעל גבו השחוח של המגזר הפרטי את משקלו המכביד והמעיק של המגזר הציבורי".

ההשלכות החמורות של אידיאולוגיה זו נסתרת מעיניהם של רבים. היא מצדדת למעשה בצמצום ההוצאה הציבורית לחינוך ציבורי, לדיור הציבורי, לשירותי הבריאות הציבורית, לתחבורה ציבורית ולשירותי הרווחה הציבוריים.

כלל ההוצאה משקף, לפיכך, את האמונה העיקשת של מחברי הדו"ח כי כלכלת השוק היא הזירה המרכזית – אם לא הבלעדית – שבה מתממש הצדק החברתי. שכן המשך הירידה בשיעורי ההוצאה הציבורית לשירותים החברתיים מחייב רבים למצוא מקורות מימון חלופיים עבור שירותים אלה. הם הופכים באופן הדרגתי לסוג של גמול יחסי שהאדם מקבל על פי "תרומתו היחסית", כפי שהיא נמדדת באמות המידה של כלכלת השוק. התוצאה היא שידם של רבים אינה משגת כדי להבטיח לעצמם רמה סבירה של שירותי דיור, בריאות, חינוך וביטחון סוציאלי.

הפער אפוא בין הרטוריקה ההומאנית העולה מדבריהם של מחברי הדו"ח, לבין הרפורמה השמרנית שהם מציעים, הוא בלתי נתפס. פער זה הופך רטוריקה זו לחלולה. קשה להאמין שחברי הוועדה אכן מאמינים שיש ביכולתן של ההמלצות אותן הם ניסחו, כדי להגן על האזרחים מפני מה שהם מכנים "מכונת הגרלה אימתנית המכונה גורל", שמנפיקה מדי יום ביומו מהלומות קטנות כגדולות על כל אחד מאיתנו בבריאות, בקריירה, ביחסים אישיים בכלכלה".

ברור לכל בר דעת שהזעקה הגדולה שעלתה מכל רחבי הארץ בקיץ האחרון חייבה את הקמתה של ועדה אחרת ואת ניסוחן של המלצות אחרות, נועזות יותר ומהפכניות יותר. מן הסתם הדבר יקרה רק עם בואו של גל מחאה נוסף, נחוש יותר ואימתני יותר. שהרי אם נרצה להדביר מכונה אימתנית עלינו להציב בפניה כוח אימתני יותר – עוצמתו המוסרית של הציבור.

הכותב הוא פרופ' באוניברסיטת בן גוריון בנגב, מראשי צוות המומחים, המייעץ לחברי מחאת האוהלים