ביום שישי האחרון, בטרם כניסת השבת, הופיעו בתכניות שונות בטלוויזיה שלוש דמויות בולטות מן השמאל הישראלי: יאיר גרבוז, אברום בורג, ורן כהן.

יאיר גרבוז, השתתף בתכניתה של עינב גלילי בערוץ 2. מתחת לכסות של הומור ודיבור ציני הוא מבטא התנשאות וזלזול של איש משכיל, צייר וקורא ספר על פני כל מי שאינם בדמותו ובצלמו. נדמה לו שאם הוא אוחז בערכים האוניברסליים בידו המפתח לפתרון בעיות העולם. זה דפוס מאוד אופייני לשמאל הישראלי, ומקורותיו בימי התום של תנועות הנוער. ניכרת אצל אנשים אלו הטיית יתר ערכית ואידאולוגית המעפילה על כל ניסיון להתמודד עם המציאות בכלים מתאימים יותר.

אברום בורג, לשעבר יו"ר הכנסת וחבר מוביל במפלגת העבודה, רואיין בערוץ 11 על ספרו החדש "הנה ימים באים". מספר ימים קודם לכן פורסם גם מאמר שלו בעיתון הארץ. הוא הדוגמה עד כמה יכול בן אדם להרחיק לכת עם הסיפור הגאולי הזה של הערכים האוניברסליים. כידוע הוא הצטרף בבחירות האחרונות לרשימה הערבית המשותפת והוא כמעט סותם את הגולל על הציונות והמדינה היהודית והכל בשם הערכים האוניברסליים. בשפת העם הוא התחרפן לגמרי.

רן כהן, לשעבר חבר כנסת מטעם מר"צ, השתתף בתכניתו של דב אלבויים בערוץ 11 על פרשת השבוע והציג דמות הרבה יותר מורכבת, סימפטית ואנושית משני הג'נטלמנים דלעיל. אך גם הוא לא הפסיק מלדקלם את מילות הקוד השגורות של השמאל: צדק, שיוויון, שלום וכדומה. כאילו אם נחזור ונאמר את מילות הקסם והכישוף האלו, פעם אחר פעם, תבוא גאולה לעולם. גם בו מוטבעים דפוסי החשיבה והפעילות של תנועות הנוער.

אם צריך לשים את האצבע על אותו המשהו עליו ניצב השמאל בישראל יותר מכל, העילה וההצדקה לעצם קיומו, הוא ערך ה'כיבוש'. טול ממנו את הערך הזה ומגדל הקלפים הענק שהקים יקרוס באחת על הדוגמתיות שהשתרשה והתקבעה בו והחלודה שהלכה והתעבתה סביבו, מאז היעלמותם של האבות המייסדים של המדינה.

אשר לנושאים החברתיים-כלכליים, נדמה שניתן לטפל בהם גם ללא צורך באידאולוגיה נשגבת, ולשנן ללא הרף את צמד המילים 'הקפיטליזם החזירי' וכדומה. מספיק להתייחס אליהם באופן ענייני ומקצועי יותר. על כך אפשר להוסיף שעל מרבית עם ישראל מקובלים כיום עיקריי הדברים שצריכים להיעשות למען חיזוק החברה הישראלית וכלכלת המדינה. אין בכך כדי לומר שאין צורך לעמוד על המשמר. בעיקר לשים דגש על הבטחת טיב פעולתם של מערכות חיינו הציבוריים ומוסדותיהם, ולמנוע את  השתלטותן עליהם של קבוצות שונות לאינטרסים מיוחדים ולחלוקה, תוך כדי פגיעה חמורה בציבור הרחב והשחתת הדמוקרטיה.

שימו לב רבותיי עד כמה קשה הדבר להפנות את תשומת ליבו של השמאל הישראלי, שעל כולנו לבחון מחדש את התפיסה השגורה של שתי המדינות לשני העמים ועמה את הערך 'כיבוש'. זה שדה מוקשים שהשמאל נמנע מלהיכנס אליו שמא ייפגע. אחרי הכול, אם בבירור ענייני ומקצועי שכזה יסתבר ש"הכיבוש" במובנים רבים נכפה עלינו ויש לגבש תפיסה חדשה באשר להתמודדות עם הבעיה הפלשתינית, ושלא הכול תלוי אך ורק בנו, ובעת שגבולות המדינות באזורנו נמחקים, ומגילת זכויות האדם מושלכת על ידי לוחמי המדינה האיסלמית החדשה אל בארות המים היבשים של מדבריות ערב, בעת הזאת הקמת מדינת ננס פלשתינית שתאחז בגרונה של ישראל הוא לא פתרון בר קיימא והתכנות אלא התאבדות לאומית, מה יגיד אז השמאל לציבור? הרי הכיבוש הוא העילה לעצם קיומו.

אז מה היה לנו עד כאן:

1ׂׂ)דבקות מיסטית בערכים האוניברסליים, המחבלת בכל ניסיון להתמודד עם המציאות בכלים מתאימים יותר; 2) דפוס התנהלות המאפיין תנועות נוער ולא חברה של בוגרים; 3) הטיית יתר ערכית והאידאולוגית הפוגעת בהתפתחותו והתגבשותו של שיח ענייני ומקצוע בתוכנו; 4) התנשאות וזלזול בציבורים מאוד  נרחבים במדינה; 1ׁׁ)  סלידה מכל מה שמריח לאומיות ודתיות יהודית; 6ׂ) שימוש ברשימה ארוכה של כל הרע בישראל ובראשה ה"כיבוש", אליו מתלווים ביטויים, כמו: קולניאליזם, אפרטהייד, גזענות, פשיזם, לאומנות וכו'; 7)  מאמצים ויוזמות לעידוד מדינות העולם לנקוט בצעדים נגד מדינת ישראל על מנת ללחוץ עליה לקבל את תפיסות השמאל באשר לשלום.

הנה לכם מדוע השמאל איננו מצליח להתנחל בליבותיהם של המוני ישראל, והוא נכשל פעם אחר פעם במבחן הבחירות. עם החבילה שהוא מביא אין לו כל סיכוי לשוב לשלטון. מה שהציבור הרחב יודע באינטואיציות הבריאות שלו נסתר מן השמאל. מסך גדול ועבה מונע ממנו לראות ולהבין את המציאות. אכן, צריך לעשות דברים אחרת בישראל, אך השמאל בצורתו הנוכחית מנוע מכך. הוא דוגמתי מדי ולוקה בהעדר תכניות ממשיות. הוא פגום, ויש להחליפו במערך פוליטי חדש ותרבות פוליטית חדשה.