Skip to content

ג'ון בון ג'ובי הרים את פארק הירקון

מכונת הרוק המשומנת, שכללה את ג'ון בון ג'ובי ולהקתו, העניקה תמורה הולמת ל-50 אלף הצופים, שקיבלו שעתיים סוחפות של להיטים מוכרים לצד חדשים. יובל אראל מסביר את סוד ההצלחה

ג'ון בון ג'ובי הרים את פארק הירקון

מכונת הרוק המשומנת, שכללה את ג'ון בון ג'ובי ולהקתו, העניקה תמורה הולמת ל-50 אלף הצופים, שקיבלו שעתיים סוחפות של להיטים מוכרים לצד חדשים. יובל אראל מסביר את סוד ההצלחה

פוזות של גיבורי גיטרות. ג'ון בון ג'ובי. צילום: יובל אראל

ההוכחה להיותנו חלק ממשפחת העמים ניתנה שוב בפארק הירקון בתל-אביב כאשר מול קהל של 50 אלף איש עלה הזמר, הפזמונאי והשחקן ג'ון בון ג'ובי, יחד עם להקתו Bon Jovi, והרים את הפארק. ג'ובי, כולן נוטף נופת צופים, חיוכים בוהקים וג'סטות של כוכב רוק אמריקני, ביצע שלל להיטים מוכרים לצד חדשים. היה זה מופע רוק אצטדיונים (שהתקיים אמנם בפארק על כר הדשא) מיינסטרימי למהדרין.

עשרות אלפי הצופים התחלקו לפי העשירונים הידועים במדינה. הצמרת רבצה לה מעל הטריבונה המשקיפה לעבר הבמה, מעבירה את זמנה עם אלכוהול משובח ואוכל מהיר; הבורגנים, שהשקיעו כאלף שקלים כל אחד, התגודדו מול הבמה; ועמישראל מצא עצמו קצת יותר רחוק, כהרגלו, מנצל את ההזדמנות שההפקה השקיעה הון תועפות בציוד וידאו והקרנה מהמשובחים. המופע שודר מעל שני מסכי מגה ענקיים באיכות הי דפינישן משובחת ממספר מצלמות.

רוק לכל המשפחה. צילום: יובל אראל

האמת, בון ג'ובי איננו באמת כוס הקפה/תה שלי. אני גדלתי על מיתוסים שונים בעולם הרוקנ'רול, יותר עתיק, שנות השבעים, עם ראשוני ודינאוזורי הרוק הכבד והרוק המתקדם. פחות מחובר לסצנת רוק האצטדיונים האמריקנית של שנות השמונים והתשעים (אז כבר הייתי די עמוק בניו וויב ובניאו קלאסיק האירופאי). הכרותי עם בון ג'ובי הסתכמה מן הסתם בשני להיטי ענק מאותן שנים – "You Give Love a Bad Name" ו- "It's My Life" ויתכן כי שאר הלהיטים עברו ליד האוזן שלי בחטף ובאקראי.

בניגוד להרגלי, הפעם לא ישבתי ללמוד ולהתכונן למופע בהאזנה ובצפייה ביוטיוב. באתי כ"דף חלק" לצפות, לשמוע, לחוות ולחשוב לעצמי בעצמי מה ואיך ולמה.

בלי יומרות אמנותיות. צילום: יובל אראל

אחרי המופע אני יכול לומר כי הקהל הישראלי, במיוחד דור ה- X שגדל על השירים הללו וכיום הוא נמצא בין גילאי 35 עד 40, קיבל את התמורה המלאה לכספו. כך גם הזאטוטים שהגיעו עם הוריהם, ואפילו כסופי השיער. כי ככה זה רוק לכל המשפחה, הוא מתאים לכולם, הוא נקי, מהוקצע, מלא במלודיה סוחפת, עשיר בקטעי סולו, משוכלל בפוזות של גיבורי גיטרות על הבמה, עמידת מוצא, הרמת יד, התבדרות הרעמה למי שעדיין נותרה ברוח – ובקיצור, אנטרטיינמנט אמיתי.

כי ג'ון ולהקתו חד המה, 30 שנים הם בדרכים, ממשיך לפמפם את הלהיטים שכבר הפכו לזמזום שלא מצליח לצאת מראשך מהרגע ששמעת אותם לראשונה. מכונה מוזיקלית משומנת היטב היודעת לפנות לקשת הרחבה ביותר של קהל מאזינים, בלי הרבה דרישות ויומרניות אמנותיות, פשוט לגעת במכנה המשותף הרחב, רוק קלאסי עד מחוזות אמצע הדרך, מעין נוסחה להצלחה.

פוזות של גיבורי גיטרות. ג'ון בון ג'ובי. צילום: יובל אראל

ההוכחה להיותנו חלק ממשפחת העמים ניתנה שוב בפארק הירקון בתל-אביב כאשר מול קהל של 50 אלף איש עלה הזמר, הפזמונאי והשחקן ג'ון בון ג'ובי, יחד עם להקתו Bon Jovi, והרים את הפארק. ג'ובי, כולן נוטף נופת צופים, חיוכים בוהקים וג'סטות של כוכב רוק אמריקני, ביצע שלל להיטים מוכרים לצד חדשים. היה זה מופע רוק אצטדיונים (שהתקיים אמנם בפארק על כר הדשא) מיינסטרימי למהדרין.

עשרות אלפי הצופים התחלקו לפי העשירונים הידועים במדינה. הצמרת רבצה לה מעל הטריבונה המשקיפה לעבר הבמה, מעבירה את זמנה עם אלכוהול משובח ואוכל מהיר; הבורגנים, שהשקיעו כאלף שקלים כל אחד, התגודדו מול הבמה; ועמישראל מצא עצמו קצת יותר רחוק, כהרגלו, מנצל את ההזדמנות שההפקה השקיעה הון תועפות בציוד וידאו והקרנה מהמשובחים. המופע שודר מעל שני מסכי מגה ענקיים באיכות הי דפינישן משובחת ממספר מצלמות.

רוק לכל המשפחה. צילום: יובל אראל

האמת, בון ג'ובי איננו באמת כוס הקפה/תה שלי. אני גדלתי על מיתוסים שונים בעולם הרוקנ'רול, יותר עתיק, שנות השבעים, עם ראשוני ודינאוזורי הרוק הכבד והרוק המתקדם. פחות מחובר לסצנת רוק האצטדיונים האמריקנית של שנות השמונים והתשעים (אז כבר הייתי די עמוק בניו וויב ובניאו קלאסיק האירופאי). הכרותי עם בון ג'ובי הסתכמה מן הסתם בשני להיטי ענק מאותן שנים – "You Give Love a Bad Name" ו- "It's My Life" ויתכן כי שאר הלהיטים עברו ליד האוזן שלי בחטף ובאקראי.

בניגוד להרגלי, הפעם לא ישבתי ללמוד ולהתכונן למופע בהאזנה ובצפייה ביוטיוב. באתי כ"דף חלק" לצפות, לשמוע, לחוות ולחשוב לעצמי בעצמי מה ואיך ולמה.

בלי יומרות אמנותיות. צילום: יובל אראל

אחרי המופע אני יכול לומר כי הקהל הישראלי, במיוחד דור ה- X שגדל על השירים הללו וכיום הוא נמצא בין גילאי 35 עד 40, קיבל את התמורה המלאה לכספו. כך גם הזאטוטים שהגיעו עם הוריהם, ואפילו כסופי השיער. כי ככה זה רוק לכל המשפחה, הוא מתאים לכולם, הוא נקי, מהוקצע, מלא במלודיה סוחפת, עשיר בקטעי סולו, משוכלל בפוזות של גיבורי גיטרות על הבמה, עמידת מוצא, הרמת יד, התבדרות הרעמה למי שעדיין נותרה ברוח – ובקיצור, אנטרטיינמנט אמיתי.

כי ג'ון ולהקתו חד המה, 30 שנים הם בדרכים, ממשיך לפמפם את הלהיטים שכבר הפכו לזמזום שלא מצליח לצאת מראשך מהרגע ששמעת אותם לראשונה. מכונה מוזיקלית משומנת היטב היודעת לפנות לקשת הרחבה ביותר של קהל מאזינים, בלי הרבה דרישות ויומרניות אמנותיות, פשוט לגעת במכנה המשותף הרחב, רוק קלאסי עד מחוזות אמצע הדרך, מעין נוסחה להצלחה.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן