האינתיפאדה השלישית: מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחיות אותה שוב

התגובה הפבלובית של ממשלת ישראל, שלא למדה דבר בחמישים שנות הכיבוש ובעשרות שנות ההתנגדות האלימה של הפלסטינאים, היא: מה שלא הולך בכוח, יילך ביותר כוח

Print Friendly

לציבור הישראלי שבחר בממשלת ימין קיצוני רק לפני כמה חודשים, מגיע ציון נכשל בהיסטוריה של העת החדשה. הטרור הפלסטיני חוזר בגדול והאינתיפאדה השלישית יצאה לדרך. בתוך שבוע נרצחו בירושלים ובשטחים ארבעה יהודים ונפצעו יותר מעשרה. והיום, היום הראשון של "אחרי החגים" כשנדמה היה שגל הטרור נרגע, אירעו לפחות שני פיגועים בתוככי הקו הירוק.

הפיגוע בבני הזוג הנקין (צילום ארכיון: איחוד והצלה)

התגובה הפבלובית של ממשלת ישראל, שלא למדה דבר בחמישים שנות הכיבוש  ובעשרות שנות ההתנגדות האלימה של הפלסטינאים, היא: מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח. מאות שוטרים וחיילים מתפרסים בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים ומבריחים את התיירים המעטים שמגיעים בכלל לארץ.  כוחות הביטחון עוצרים עשרות ומאות פלסטינים – מבוגרים השולפים סכינים, ילדים המיידים אבנים ואפילו מפגינים המניפים דגלי פלסטין. עכשיו יצטופפו בבתי הכלא עוד כמה מאות מחבלים. ומה הלאה? מה יעצור צעירים זועמים שמוכנים למות על "הגנה על מסגד אל-אקצה" או מעדיפים לשבת בכלא הישראלי על פני חיים חסרי תקווה?

מה עשו ממשלות ישראל ב-11 השנים שעברו מתום האינתיפאדה השנייה? האם פעלו להרגעת הרוחות? האם יצאו ביוזמה מדינית עצמאית או חברו ליוזמות שלום אחרות כמו זו של הליגה הערבית? האם נענו לניסיונות התיווך של האיחוד האירופי וארה"ב? התשובה היא כמובן כלום ועוד כלום. ממשלות ישראל הנוכחית והקודמת הדפו כל יוזמה מדינית שהעלו גורמים חיצוניים – החל ביוזמה הסעודית לפיוס היסטורי עם כל העולם הערבי וכלה בתכניות שונות של הממשל האמריקאי.

הפגנה ביפו, 6.10.2015 צילום: אורן זיו Activestills.org

אבל אי אפשר להאשים את הממשלה בחוסר מעש. בתחומים מסוימים היא הפגינה חריצות רבה. הוקמו עשרות התנחלויות חוקיות ומאחזים "לא חוקיים", שחיילי צה"ל מגנים על יושביהם, הבנייה  בהתנחלויות רשמה שיאים חדשים. חקלאים פלסטינים מנועים מלהגיע לאדמתם ולעבד אותה ועשרות משפחות גורשו מבתיהן בבקעת הירדן ובדרום הר חברון במטרה ליישב במקומם מתנחלים ישראלים. וזה לא הכול, במחלקת ההימנעות מפעולה, מעלימה הממשלה עין מפעולות תג מחיר ולא הביאה עד כה לדין אף אחד מהמפגעים היהודים, גם לא את רוצחי משפחת דוואבשה ששר הביטחון מכיר לדבריו. בו בזמן התנחלו פעילי ימין קיצוניים בשכונות ערביות במזרח ירושלים – בלב סילואן, ברובע המוסלמי, בהר הזיתים ובכמה כפרים מדרום לעיר העתיקה. שיא ההתגרות היה בערב יום כיפור כשהממשלה שיגרה, אי אפשר להבין זאת אחרת, את שר החקלאות, אורי אריאל, מלווה בעשרות שוטרים, להתפלל בהר הבית בניסיון לשנות את הסטטוס קוו במקום הרגיש הזה. ממש כמו לזרוק גפרור לשדה קוצים. לפחות את הלקח הזה אפשר היה ללמוד מאירועי האינתיפאדה השנייה שפרצה בעקבות עלייתו של אריאל שרון להר הבית באוקטובר 2000.

אחרי מותו של ערפאת ב-2004 ומינויו לנשיא הרשות הפלסטינית, הכריז מחמוד עבאס (אבו מאזן)  על סופה הרשמי של האינתיפאדה והרשות החלה לפעול באמצעים מדיניים להשגת מטרותיה – סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית. אבו מאזן פנה למדינות העולם ולאומות המאוחדות כדי שאלה יאלצו את ישראל לסיים את הכיבוש. כך נולד התאום הביטחוני עם ישראל מחד והחלה פעילות דיפלומטית פלסטינית ענפה לחשיפת עוולות הכיבוש בתקשורת העולמית. אלא שכעבור יותר מעשור התברר שהאסטרטגיה המדינית לא מניבה תוצאות. הם רואים כיצד ישראל ממשיכה לקבוע עובדות בשטח עד כדי כך שלא נותר שטח פנוי לריבונות פלסטינית בעתיד. גם שוחרי השלום בישראל מסכימים היום שפתרון שתי המדינות אינו אפשרי עוד.

כאן צריך להזכיר שתי התפתחויות לא צפויות בזירה האזורית והבינלאומית שחיבלו בניסיון הפלסטיני לשכנע את הקהילה הבינלאומית ללחוץ על ישראל. האחת הוא ההסכם עם איראן שמיצב את ישראל כקורבן האולטימטיבי של ההסכם הזה. ברור שבתקופת המו"מ הרגיש עם איראן לא עלה על דעת המעצמות ללחוץ על ישראל בנושא הפלסטיני. ההתפתחות השנייה היא עלייתו המטאורית של ארגון דאעש והישגיו המדאיגים בסוריה ובעירק, אירוע שהציב את ישראל בצד הנכון של המפה – כמדינה הלא מוסלמית היחידה במזרח התיכון. שני המהלכים האלה עצרו את הסחף בתמיכה הבינלאומית בישראל ובלמו את הלחצים והחרמות עליה.

וכך, בעזרת מנה גדושה של אווילות וקוצר ראות, ובסיוע התפתחויות בינלאומיות עגומות, הגענו לפתחה של האינתיפאדה השלישית.

Print Friendly

על אודות מיכל פנט-פלג

בלוגרית, עורכת לשון ופעילה פוליטית. ניהלה בעבר את מאגר הנתונים למדעי החברה באוניברסיטה העברית והיום עורכת פרסומים ב"נשים עושות שלום"
פוסט זה פורסם בקטגוריה א, בארץ, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, מזרח תיכון. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על האינתיפאדה השלישית: מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחיות אותה שוב

  1. מאת דוד ע‏:

    פשוט לא נכון

    ב-2008 היה משא ומתן שבו הרחיק אולמרט לכת בהצעותיו אל מעבר למה שהציע אהוד ברק, כולל אפילו שיבה סמלית של פליטים. אבו-מאזן אמר לא
    ב-2013-2014 היה מו"מ עם נתניהו, שבסופו של דבר מי שאמר לא – הוא שוב אבו מאזן

  2. מאת שרה‏:

    מיכל, קראתי את המאמר שלך אחרי הידיעה שיהודי תימן הנותרים צריכים להתאסלם או לעזוב את תימן אחרת דמם בראשם. וזו התשובה למאמר החד צדדי שלך. כן, מסתבר שליהודים מותר לחיות היכן שהם רוצים אבל רק בתוך ארץ ישראל. בירושלים ובחברון ובתל אביב-יפו, בכל מקום בארץ הזו. באשר לפלסטינים, למה שהם לא ישקיעו מאמץ לפתח, לבנות, לחנך את האוכלוסיה שלהם ולהביא אותם למאה ה-21? למה ישראל צריכה לעשות זאת? במקום להתבכיין באו״ם ותחת כל עץ רענן, ועוד להסית ולשקר כדי ליצור מהומה תקשורתית ובטחונית, היו לאבו מאזן 10 שנים לשנות את המציאות העגומה של עמו . ומה הוא עשה? אולי תספרי על מאמציו הבלתי נלאים לאגור כספים בשוויץ. אז די עם ההאשמות העצמיות. שיקומו ויעבדו.