[rating=3]

הקהל הירושלמי אוהב את התזמורת הפילהרמונית. קהל נאמני התזמורת גדש את ההיכל העצום של בנייני האומה עד אפס מקום. את הערב החגיגי פתח זובין מהטה בהשמעת הפואמה הסימפונית של יוסף ברנדשווילי "מסע אל תום האלף" – יצירה תובענית וקשה להאזנה. היו בה הרבה אזעקות צורמות במכוון בפיקולו ומה שנשמע כצליפות שוט חדות, וגם קטעים יפים רבים – בעיקר קטעי דו השיח של הנבל עם החליל ושאר כלי הנשיפה.

ובכל זאת היה יותר מקורטוב יוהרה בביצוע יצירה זו בפתיחת העונה, כאילו באה הפילהרמונית לחנך את הקהל בעל כורחו. הקהל הירושלמי העשוי ללא חת התנחם בנגינת הקונצ'רטו בלה מינור של שומן בידי רב אמן כפסנתרן האוסטרי המיומן רודולף בוכבינדר.

אלא שכאן ציפתה לקהל אכזבה קלה. בוכבינדר, אמן משכמו ומעלה שבקי ורגיל בנגינת הקונצ'רטו, בחר משום מה בקצב מופלג באיטיותו, קצב שלא היה מקובל על המנצח, ש"דחף" את הסולן תמיד הלאה.  בהעדר גיבוי הולם בנגינת התזמורת שנותרה אדישה קמעא בנגינתה,  הייתה הדרך בה "נארג" הפסנתר לחיק התזמורת מלאת קסם מהורהר. הסולן נשמע לפרקים קצת "יבש" ומנותק. הסולנים בתזמורת התעלו על עצמם: החל מהאבובן דודו כרמל שפתח את הקונצ'רטו בליריות מדובבת וכלה בצ'לן מרצ'ל ברגמן שנגינתו הרטיטה את נימי הנשמה.  וכמובן – הכנר הראשי הצעיר (28) דוד רדזינסקי והחלילן בועז מאירוביץ' הפליאו בליריות של נגינתם.

בוכבינדר שינה את הקצב ושעט בסערה על האקורדים המפורקים והסלסולים. בשקיפות בהירה ומלאת אור, כשהוא מיטיב להבליט את הנושא הראשי, ובעיקר בחן וינאי והרבה מעבר לפעלולי וירטואוזיות מוחצנת, חשף האמן האוסטרי את מלוא גדולתו כשהוא מתייחד עם הכלי. מעטים הפסנתרנים שיכולים לנגן קונטרפונקט שלם רק ביד ימין. כל אצבע ביד ימינו "דיברה". בנביעה הכרחית המשיך לנגינת הפרק השלישי כשיותר מאשר הוא מנגן, הוא מרחף במגעו המעודן ומצית אש בהוללות המקצבים הסוחפים והדרמטיים של הפרק האחרון.

במיטבו היה הסולן בנגינת ההדרן – הרונדו החותם את הסונטה הפתטית של בטהובן. משוחרר מכבלי התזמורת יכול היה כאן להתמכר להנאה הפסנתרנית של יכולת שליטתו האגדית בכלי. כאן ריחף והתהולל במהירות מסחררת ובניקיון עוצר נשימה, כשהוא מבליט את ההומור והחן של בטהובן, שהיה עוד דברים חוץ מהרואי ופתטי.

דומה שהסימפוניה התשיעית של בטהובן זורמת בעורקיו של זובין מהטה, שניצח על היצירה המונומנטאלית ללא פרטיטורה. כאן אפשר היה ליהנות מעושר הצליל התזמורתי של הפילהרמונית שלנו. אלא שלמרות ההקפדה על המקצבים המנוקדים בפתיחה ועל העוצמה הפתאומית של הפורטה, היה הקצב בפרק הפותח איטי מדי. הכול "התבשל" בהדרגה ועם האטות מופלגות, שפגעו בבניית המתח.

המתופף דן מושייב התעלה על עצמו בהבלטת המקצבים  המנוקדים, אך לא היה די בנגינתו כדי להפיח אש בנגינת הפרק הפותח. ברכות מלטפת ובצליל רחב, תוך הקפדה על גינוני החצר הווינאית, ניגנו כלי הנשיפה, בעיקר החלילים. מלא חיים היה הצליל הזוהר של פריטת הפיציקטו על מיתרי הכינורות. ברקע בלט הוולס הווינאי. במכוון העמיד מולו המנצח את שורת הקונטרבסים המוכפלת ואת הצ'לי. הם התחילו את האודה לשמחה מאפסי ארץ – בצליל מרטיט. המתופף הנפלא עורר התפעמות בנגינתו הסוערת והווירטואוזית.  אלא שגם הקצב של הפרק החותם האמור להיות אש (פרסטו), היה איטי מדי.

 חזון אחרית הימים של הסימפוניה התשיעית מסתיים בשיר הלל לאחווה האנושית. אלא שלביצוע של השמחה האלוהית נבחרו סולנים תמוהים: הסופרן האופראית ג'וליאנה די ג'קומו כיסתה בצווחותיה הרמות את שירתה של זמרת המצו-סופרן מריאנה ליפובשק. אי הניקיונות בשירתו של הבס טוביאס קהרר, עוררו גיחוך. והטנור אנדריק ווטריך התרוצץ אילך ואילך כעוף מרוט. מצוינת בשירתה הייתה דווקא המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני בהדרכת רונן ברשבסקי. בעיקר הגברים – הטנורים והבסים.

אך לא אדם כזובין מהטה יניח לקהל מעריציו לשוב לביתו אבל וחפוי ראש. בתום הנגינה הזכיר במילים לקהל שאחים כולנו והגיע הזמן להשכין שלום  –  לכתת חרבותינו  לאתים  וחניתותינו  למזמרות.