הספר "הברית הישראלית" של יואב שורק מבקש לכונן יהדות ישראלית כחוליה עכשווית של המסורת והברית, כלשון כותרת המשנה. החלק הראשון של הספר עוסק בתיאור היסטוריוסופי של תולדות העם היהודי. הנראטיב שהמחבר טווה בחלק זה שראשיתו בימי התנ"ך ואחריתו בימינו, מוביל למסקנה שאת הברית הישראלית יש לממש כאן, בארץ ישראל, והוא מצביע על הצורך של הברית, שעניינה התמקדות בעולם הארצי ובתיקונו – לעבור ממצב של שימוש למצב של מימוש; בחלק השני שורק מתאר בפרוטרוט את הכלים שמאפשרים לעצב את הלבוש החדש של אותה הברית, כלים הקיימים במסורת ישראל, וכיצד ניתן לממשם וליישמם בהווה.

שורק מבקש להציע "הצעה רוחנית וחברתית מטלטלת ומעוררת נוכח מבוכת הזהות שבה נתונה מדינת ישראל. זהו חזון הולך בגדולות של השלב הבא ביהדות", כלשון הכריכה האחורית, אך נראה כי הוא אינו פורע את השטר.

הוא מעלה מן השכחה דמויות אזוטריות יחסית, ומתכתב עם הרב משה שמואל גלאזנר, הרב פרופ' אליה-שמואל הרטום, הרב חיים טשערנוביץ ועוד. התמקדות בדמויות מן העבר מסבירה מדוע למשל הייצוג הנשי לוקה בחסר. אולם מה בדבר עמוס עוז, שרק לאחרונה כתב ספר עם בתו פרופ' פניה עוז-זלצברגר, בשם "יהודים ומלים", או א"ב יהושע, שכמו שורק, במסותיו ובהרצאותיו שולל את יהדות הגולה מכל וכל? או אדם ברוך, שכתב ספרים רבים הנוגעים לחיבור שבין ישראליות ליהדות, קירב חילונים רבים ליהדות, ואף כונה על ידם "האדמו"ר"? נראה שאין זו מקריות אלא שיקוף של תפישת-עולם.

ותפישת העולם היא כזו: המנגינה השוזרת את כל הספר טוענת כי לדתיים ישנה "עגלה מלאה" בערכים, בעוד עגלת החילונים ריקה. למעט ערכים "פרוצדורליים", שנוגעים לכינון המשטר החברתי. "החברה החילונית נהנית מכנות ומחופש, מנטילת אחריות להווה ומהתבוננות מפוכחת בו", כותב שורק. אולם לדעת שורק, אין החברה החילונית מביאה עמה ערכים משל עצמה, וכאשר מבקשים לכונן ברית שאינה נעשית בין שווים, משתמע משורק – סופה של הברית להיכשל.

**

הכשל המרכזי של שורק נובע מנקודת-מוצא אורתו-צנטרית – זהו שיח פנים אורתודוקסי של הציונות הדתית, שאינו מביא בחשבון, לפחות לא באופן רציני, את הזרמים האחרים ביהדות ובעיקר לא את הציבור החילוני. שורק לא כולל את יהודי הגולה, שכן לשיטתו מדובר במציאות אנורמלית (שלא לדבר על הערבים אזרחי ישראל, אותם שורק לא סופר ולא ברור כיצד הם משתלבים בחזון שלו).

שורק מכמת את "החזון הולך בגדולות" בסוף הספר לשינויים הנדרשים בהלכה היהודית, שינויים שדורשים הבנה אמתית כי החיים בארץ ישראל אינם כמו החיים בגולה, וגם אם ההנהגה הרבנית טרם החליפה דיסקט, עדיין ישנם מספר רב של מהלכים שנעשים בשטח, בבחינת "פוק חזי מאי עמא דבר" – צא וראה מה העם נוהג.

כך גם בבתי המדרש המתחדשים: שורק טוען שהשינויים יתחוללו או באמצעות חידוש הסנהדרין ולחילופין מוסד הסמיכה, או דרך בתי המדרש המתחדשים שידונו בשינויים הנדרשים כשם שנעשה בימי המשנה והתלמוד. נוכח האימפוטנציה של הממסד הרבני, אין-אונות ששורק מתאר אותה בהרחבה – לא ברור כיצד מוסד הסמיכה יתחדש.

גם לא מובן מדבריו מה יהיו סמכויות הסנהדרין (שבעבר שימשה ערכאה שיפוטית עליונה, כמן בית המשפט העליון, ולתקופה דנה בדיני נפשות), ומה יהיה הממשק בינה לבין מערכת המשפט של מדינת ישראל. ואכן משתמע מדבריו שהוא מוותר על האפשרות הראשונה ומשליך יהבו על בתי המדרש המתחדשים. אלא שבמידה זו או אחרת, אלו כבר קיימים במציאות, והם נותנים מענה הלכתי וערכי הן לחידושים הטכנולוגיים והן לסוגיות הערכיות שהמודרנה מביאה בכנפיה. כך שבכל הנוגע לתיאור המציאות, כמדומני ששורק רואה שחורות.

**

 שורק מתיימר להלך בגדולות. ביומרה כשלעצמה אין פסול, והיא מניע מרכזי בפיתוח ושיפור המציאות. הוא מתגאה בכך שהוא הסיר את הכיפה מעל ראשו "מתוך הכרה בכך שעתידה של היהדות, כלומר מימושה השלם של הברית, נמצא בזירה הישראלית הרחבה, ולא בגבולות המגזר הדתי". אולם נוכח תפישתו את הציבור החילוני, נדמה שמדובר באקט חיצוני ריק מתוכן. רצוי שבטרם שורק מוריד את הכיפה, שיסיר בפני הציבור החילוני שותפיו לברית את הכובע.

 יואב שורק (שלזינגר), "הברית הישראלית – על האפשרות וההכרח לכונן יהדות ישראלית כחוליה עכשווית של המסורת והברית", בית – יצירה עברית, ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2015, 287 עמ'