הספר "הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר לשנת 2014, מספר על פרופ' אנדרו כהן, מרצה בכיר בחוג לתרבות השוואתית באוניברסיטת ניו-יורק, גרוש שחי בזוגיות עם אחת הסטודנטיות שלו בעבר. בשיא הקריירה של כהן פורצים לתודעתו חזיונות מיסטיים שנוגעים לעבודת בית המקדש בירושלים לפני כאלפיים שנה, ומשתלבים בקריסה הטוטאלית שהוא חווה.

את החיבור שנמדר עושה בין יהודי פוסט-מודרני כפרופ' כהן לבין עבודת בית המקדש, ניתן להבין בכמה מישורים. במישור הראשון, הבנאלי יותר, ניתן לומר כי מתחת לפסאדה האינטלקטואלית שיש ביהודים המתקדמים כמו כהן, יוקדת כמיהה למקורות, לבית, לבית המקדש, לארץ ישראל. נדמה כי פירוש כזה יכול להיות המניע של ועדת פרס ספיר להעניק לנמדר את הפרס. בהענקת הפרס חבר השופטים אומר לנמדר היושב בניו-יורק: בוא הביתה, שורשיך כאן.

אולם את החיבור שבין כהן לעבודת בית המקדש ניתן לקחת לכיוון שונה לחלוטין, מבלי שכיוון זה יסתור את הפירוש הראשון. עבודת הקורבנות בבית המקדש לוותה בהרג המוני – וכצמחוני אדוק אני יכול לומר טבח ואפילו ג'נוסייד – של חיות. כלומר על אף שבית המקדש היה מקום רוחני ובית-תפילה, העבודה הרוחנית שם הייתה כרוכה בהרבה מאוד "עבודה גשמית" – וזה עוד בטרם הביקורת הנוצרית, שראתה כיצד עבודת בית המקדש מסתאבת והופכת להיות מסחרה של כסף.

זו נקודת-ממשק מעניינת שגם נמדר נדרש לה בספר, כאשר הוא מחבר בין חיי השפע הניו-יורקים לבין עבודת בית המקדש: תחת המעטה האינטלקטואלי והמתוחכם של כהן וחבריו שוכן עולם חומרי ויצרי שמקדש את הכסף והכבוד. מצד שלישי, ואפשרות זו נרמזת בסוף הספר, אפשר לומר שבהשוואה שבין בית המקדש למגדלי הכסף הניו-יורקים, נמדר כמו אומר: מצא את ההבדלים, בבחינת שאלו רצים (לעבודת המקדש, לעבודת הקודש), ואלו רצים (לעבוד בשביל הכסף, לעבודת אלילים). היופי הוא לדעתי בכך שאין שלושת פרושים אלו – וכמובן פרשנויות אחרות שלא חשבתי עליהן – מוציאים זה את זה, וכולם יכולים לדור בכפיפה אחת.

על אף שהספר נכתב בעברית, ניכר בו שהוא נכתב על-ידי סופר גולה היושב על נהר ההדסון שבניו-יורק. מעבר לעובדה שהספר מתרחש בניו-יורק רבתי, הוא כתוב בעברית אחרת. זו אינה העברית של תושבי הארץ, דוברי העברית, אלא זו עברית של אדם שחי בדיגלוסיה, בפיצול לשוני: אדם שמדבר אנגלית וכותב עברית.

יש לשפה של נמדר ריתמוס משלה, צליל אחר, צליל שמאפשר גם לשמר את שפת הקודש והמקורות שנמדר שולט בה ביד רמה. מהבחינה הזו, הענקת פרס ספיר לנמדר היא חיובית כיוון שהיא מעודדת שימור של עברית אחרת, עברית-זרה. את העברית הארץ-ישראלית ניתן למצוא תחת כל עץ רענן, בעוד העברית של נמדר היא ייחודית ושונה. יש אולי יפות ממנה, אבל אין יפה כמוה.

הבית אשר נחרב, ראובן נמדר, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 535 עמ', 2013