[rating=3]

הדרמה-הקומית הקולינארית, "משחק באש", מביאה סיפור גאולה שיכול היה להיות המנה העיקרית של מסכי הקולנוע השבוע, אילולא מישהו שכח לתבל את התסריט. למרות משחק טוב, במיוחד של בראדלי קופר ("צלף אמריקאי"), כשף עטור כוכבי מישלן המחפש הזדמנות שנייה, סרטו של הבמאי ג'ון וולס ("אוגוסט: מחוז אוסייג'"), לא ממש מצליח לצאת מהקופסה המרובעת: כל התקדמות בסיפור וכל דמות פועלות לפי הצפי, אין הפתעות, ונראה כי כל הסרט צופה בקרם מלא סוכר, כדי להמתיק כל רגע של תפלות מיותרת. באופן אירוני, לסרט המנסה לתאר אדם השואף לאתגר את סועדיו בכל רגע נתון – "משחק באש" שוכח להצית את הגפרור.

"משחק באש" מופץ בישראל כשבוע לפני ארה"ב, שם הסרט אמור לצאת ב-30 באוקטובר – מה שנחשב באמריקה כערב הדייטים הלאומי, ועל כן נועד לפנות לקהל רומנטי. כמובן שקופר בתפקיד הראשי בהחלט נחשב לאטרקציה, ואפילו שחקני המשנה הכוללים את סיינה מילר ("צלף אמריקאי"), דניאל ברוהל ("Rush") ואלישיה ויקנדר ("שם קוד מ.ל.א.ך."), יכולים לפתות את המהססים, במיוחד בזמן שסרטי אימה או דרמות מתוחכמות למדי שולטים בקופות. הסרט מנסה להוכיח שהוא פונה לקהל היומיומי – אם כי הסיכון גדול, כיוון שאנשים לא טיפשים ויבינו חיש מהר שאיכות הדרמה פה רדודה באופן יחסי, ועל כן כדאי לחכות שהסרט יגיע לשידורי הלוויין, כבלים או VOD.

בהתאם לעלילה, קופר מגלם את אדם ג'ונס, שף תותח שמגיע ללונדון בתקווה להשתלט על מטבחה של מסעדה יוקרתית דועכת, שמנוהלת על ידי מכרו לשעבר, טוני (רוהל). לפני שנים, ג'ונס היה בשלן העולם הפריזאי, עד שהתמכר לסמים והתנהג בהרסנות עצמית שחיבלה בקריירה שלו. עכשיו הוא מקווה להתפכח ולחזור לעצמו, וכמובן לזכות בכוכב השלישי של מישלן.

מההתחלה, "משחק באש" מגדיר את ג'ונס כילד רע וסטריאוטיפי לעייפה, עם זיפי בוקר, משקפי שמש, מעיל עור ובעיקר גישה שחצנית וסרקסטית. קופר מביא מגע קל לתפקיד, מאזן בין רברבנות לחוש הומור. עם זאת, וולס – והתסריטאי סטיבן נייט ("מסע של מאה צעדים"), מכשירים את הקרקע למדרכה ארוכה מדי של גאולה. הצופים יכולים להיות סמוכים ובטוחים שג'ונס יתמודד עם פחדיו, ובו בזמן יגלה שהמסע האכזרי לשלמות לא יכול לפצות על חוסר ביטחון עמוק.

ולס, שיש לו רקע בטלוויזיה, הפיק דרמות מורכבות שזכו לשבחים, כ- ER"" ו"הבית הלבן", מאכלס את עולמו של ג'ונס בדמויות משנה תוססות, וכך בונה את המסעדה ומטבחה באופן חינני ומסביר פנים. למרבה הצער, למרות שאנשים אלה מסקרנים ומושכים למדי – במיוחד במקרה של האם חד ההורית והשפית הנהדרת, הלן (מילר) והיריב הוותיק של אדם, ריס (מתיו רייס, "האמריקאים") – הם נוטים להשתבץ בסרט רק ככלים שעוזרים (או מפריעים) לצמיחה האישית של ג'ונס.

ובכל זאת, קשה לשפוט את "משחק באש" ככישלון בחומרה רבה למדי, כיוון שלסרט יש מומנטום קליל ואיתו זורמת הכריזמה של השחקנים. ברוהל מביא למסך דמות שמזכירה שק אגרוף, והוא עושה את תפקידו תוך פגיעות ושנינות. מי שעוד מבליחה פעם בפעם היא אמה תומפסון ("להציל את מיסטר בנקס") בתפקיד מלא חום וקסם. ויקנדר, כמאהבת לשעבר של אדם, מעבירה בדיוק את הכמות הנכונה של שברון לב מפתה, ואומה תורמן ("ספרות זולה") נראית נהנתנית למדי כמבקרת מזון לסבית.

כתוצאה מכך, "משחק באש" מעורר תחושה מוזרה בקרב הצופים. כל כך הרבה פרטים קשורים בהכנת המטבח מאחורי הקלעים – שמרגישים אותנטיים ומרגשים למדי – ובכל זאת, החלקים הקשורים בדרמה מצטיירים כמשהו שחומם פעמיים במיקרוגל, ועל כן חסרי טעם, כאילו הבמאי והתסריטאי דיללו את הרביכה כדי להגיע לקהל רחב ורעב ככל שניתן.

הערה לסיום: אמנם העלילה פושרת, אך אם בכל זאת החלטתם להשקיע את זמנכם ואת כספכם ולצפות בסרט בקולנוע, דאגו לסעוד היטב מראש – כיוון שתקריבי המנות הם על גבול הפורנוגרפיה.