מזרחית לפסנתר

רשמים מפסטיבל הפסנתר שהתקיים בסוף השבוע החולף, המגמה, האמנים, המופעים, יובל אראל חוזר לדווח. קולות המחאה שנשמעו בשנה שעברה אל מול הליין אפ של האמנים שנטלו חלק בפסטיבל עשו את שלהם, השנה הורגשה מגמה המאמצת מוזיקאים ויצירות המתוייגות כמוזיקה מזרחית, …

Print Friendly

רשמים מפסטיבל הפסנתר שהתקיים בסוף השבוע החולף, המגמה, האמנים, המופעים, יובל אראל חוזר לדווח.

רביד כחלני, מזרחית לפסנתר. צילום: יובל אראל

רביד כחלני, מזרחית לפסנתר. צילום: יובל אראל

קולות המחאה שנשמעו בשנה שעברה אל מול הליין אפ של האמנים שנטלו חלק בפסטיבל עשו את שלהם, השנה הורגשה מגמה המאמצת מוזיקאים ויצירות המתוייגות כמוזיקה מזרחית, ימתיכונית, מסגרת הפסטיבל שנדדה כבר בשנה שעברה בחזרה למשכן מוזיאון תל אביב לאמנויות, יחד עם אחד מאולמות תאטרון הקאמרי, מרכז ענב לתרבות ומרכז ברודט לתרבות יהודית הפכה ליותר פלורליסטית ופתוחה לשלל סגנונות מוזיקה מהיפ הופ, רוק כבד, מוזיקה ארצישראלית וכמובן עד פעמי המזרח.

בהחלטה אישית כיוונתי את עצמי השנה לתת דגש לצד הזה של המוסיקה, למרות שיסודותיי נעוצים די עמוק במטבח המזרח אירופאי.

משקה הפתיחה – אפריטיף תימני

את ערב פתיחת הפסטיבל חגגתי דווקא במתחם המרוחק קמעה מקומפלקס המוזיאון, על גג קניון גן העיר הצמוד לבית העירייה, היכן שנערכות ישיבות המועצה, האודיטוריום במרכז ענב לתרבות, המופע של רביד כחלני וחבריו מההרכב Yemen Blues, רוני עברין בתופים ואיתמר דוארי בכלי הקשה, ההרכב העולמי חוצה יבשות, מחוזקים בנגן העוד יעקב סגל ובפסנתרן תומר בר, חגגו את השקת אלבומם האחרון – Insaniya (אנושות) כאשר לצידו של רביד מתארח בחלק ניכר מהמופע הזמר ציון גולן, גולן הנחשב לאחד החשובים, המוכרים והבכירים במוזיקת בני תימן בארץ, האחראי על שימורה של השפה בשירה, נוטל חלק חשוב בהפקת האלבום לצידו של רביד, לא רק כאורח השר באלבום אלא כיד ימין שסייע בתרגום תמליליו של רביד לשפה הערבית תימנית.

רביד כחלני וציון גולן. צילום: יובל אראל

רביד כחלני וציון גולן. צילום: יובל אראל

באולם המזוהה תדמיתית כמעוז תרבות אורבנית לבנה ונישאה, שאמש התמלא עד אפס מקום, הגיש רביד כחלני, על שלל צמות תלתליו האסופות מעל ראשו, שורה מיצירות שיריו, המוכרים לצד החדשים מהאלבום הטרי, בפתיחה דרמטית ושקטה שנתנה לו פתח להציג את יכולותיו הווקליות הגרוניות המדהימות ובהמשך כשהוא מארח לצידו את ציון גולן נפתח אל מולם מעגל ריקודי דעסה  שהפך את האודיטוריום החצי מעונב למשכן דיוואן אפוף תזזית ושמחה, במשך שעה וחצי חגג רביד כחלני עם האורח ונגניו את החגיגה של אחי בני תימן כאשר הן הפסנתר, הוא הוא התירוץ הרשמי למופע במסגרת הפסטיבל, משתלב בחוכמה ובטבעיות באותם מקצבים ומנגינות מבוססות הלמות האצבעות על הפח או תוף המרים, רק דוכני סחוג וחילבה חסרו במרכז כדי להפוך את החוויה למושלמת.

מנת הפתיחה – תבשיל ערבי

רק נדמו צלילי תימן וכבר אנחנו צועדים אל הגלריה הישראלית במתחם מוזיאון תל אביב לאמנות יחד עם קהל רב, הגלריה מסודרת בשורות שורות של כסאות אל מול במה נמוכה יחסית המאכלסת פסנתר כנף שחור מולו יושב דן סמרא האחראי גם על ההפקה המוסיקלית ושורת נגנים הכוללת את אוהד ויקי בעוד וגיטרה, רונאל רצון בכינור ורמזי קטאנאני בדרבוקה, אלו הנגנים שילוו הלילה את הזמרת נסרין קדרי. נסרין, זמרת המתוייגת כישראלית, ערביה, מזרחית, הפכה בשנים האחרונות לסמל רב משמעויות, הן באספקלריית ההצלחה והחשיפה אל מול קהלים רבים, הן כגורם המחבר בין עמים לדו קיום בזווית התרבותית העממית והן כאשה חזקה העומדת על דעתה.

את נסרין פגשתי לראשונה, בפסטיבל גלוקאלי במלאת ארבע שנים לפעילות הבלוג "קפה גיבראלטר" המהווה זירה לתרבות המזרח, כאשר עלתה לבמה ולקחה את הקהל עם שירתה היישר לחפלה מוזיקלית מזרחית, ערבית ויהודית שובת לבבות, לדידי היה זה מופע השקה באשר בבוקרו של אותו ערב יצא לאור אלבום הבכורה שלה. חודש מאוחר יותר אני שב ופוגש את נסרין, בפסטיבל הפסנתר המזרחי שהופק כאקט מחאה בעקבות טענות הדרה מזרחית בפסטיבל הפסנתר, כך תיארתי את חלקה בו אז – "מגיעה הכי טובה, הכי פופולארית כעת, היא כובשת, חודרת, מפצחת גבולות, של עמים, כעסים, נשמות, סגנונות, נסרין קדרי, לא מזמן כיכבה בחגיגת יום ההולדת של קפה גיברלטר, והנה היא שוב מול אותם אנשים, קהלים, לוקחת בגדול, תמיד כוכב הערב מגיע בסוף, נסרין פותחת בנאום, עם תקווה, עידוד והצהרת כוונות, נאמנות למוזיקה וההוויה המזרחית, כבוד למנגינה, רוצה לכבוש את הבמה הלבנה בדיוק בעוד שנה, מבצעת שלושה מהשירים שהיא טובה בהם, לוקחת את הקהל שבוי ללא אלימות, הם כולם נמסים, האמת שגם אני, למה לא?…"

נסרין קדרי וישי לוי. צילום: יובל אראל

נסרין קדרי וישי לוי. צילום: יובל אראל

ואז, באותו פסטיבל שהתקיים בקפה תל אביב, בית תל אביבי למוסיקה ימתיכונית (כיום שמו בגין 17), עצרה נסרין לרגע וחיוותה דעתה על האירוע, נסיבותיו ובכלל – "אנחנו עושים מחאה על כך שזמרים מזרחיים לא נכנסים לפסטיבל הפסנתר כבר כמה שנים…אני חייבת להגיד לכם משהו, מפריד אל אטרש, עד עבדל חלים עד אום כולת'ום, אין כזה דבר שפסנתר לא יהיה על הבמה, המוזיקה המזרחית זה המוזיקה של הנשמה, אנחנו נושמים אותה, אנחנו אוהבים אותה, אנחנו כל כך שמחים כשאנחנו שומעים אותה, וכששומעים שיר, ב, סליחה, אשכנזית כביכול, לא כל כך מתרגשים כמו שמתרגשים מהרבה זמרים ששרים מזרחית, אבל מזרחית אסלית…בעזרת השם בשנה הבאה, חגי, תרשום בבקשה, בפסטיבל הפסנתר, בשנה הבאה באורגינל בעזרת השם, וזה יהיה…"

והנה, עברה שנה בדיוק, ומשאלתה של נסרין התגשמה, הזמרת הערביה, המזרחית, מופיעה בערב הפתיחה של פסטיבל הפסנתר, בימים קשים מאוד לדו קיום בין יהודים לערבים, עניין שאי אפשר להתעלם ממנו, מוכיחה כי האהבה, האמונה, והדבקות מגשימות את החלומות, נסרין קדרי בשמלה לבנה בוהקת וחגיגית, כאילו והיא כלת השמחה, בעצם היא כן, מגישה בלוויית נגניה אסופת שירים המטבלים חומרים מקוריים שנכתבו עבורה, שירים מהקלאסיקה של היוצרים והמבצעים בקנון הערבי לצד ביצועים מרגשים ומאוד סמליים בעברית, קולה החזק משתלט על הנוכחות באולם, הרגש המבעבע בקולה משדר עוצמות ואמת של זמרת משכמה ומעלה הלוקחת את הקהל לחוויה מאחדת ושמחה המשכיחה ואפילו לרגע את הרקע הרע שמחוץ למופע, מפתיחה מעודנת, שילוב מחווה לעופרה חזה בהמשך, אירוח ספונטני לחלוטין של ישי לוי שהופיע אך שעה קודם לכן על אותה במה עם סי היימן, ארוח ודואט שסימל לדידי יותר מהכל את העובדה שמוזיקה, שירה, הן הגשר המאחד את בני האדם לאחווה וידידות מעל כל מחסומי הבערות והשנאה, עובר לפרק חפלתי עשיר שהרים את הקהל ממושביו והפך באחת את הגלריה הישראלית על  מיצגיה ואוצרות האמנות שבה לאולם שמחות עולץ ומאושר.

מנת הביניים – מפרום בצהרי שישי

יום שישי בצהריים ואני מגיע אל המופע המזרחי הבא ברשימה – מוריס אל מדיוני מארח את נטע אלקיים וקובי אוז במרכז עינב. ליצירתו של מוריס אל מדיוני כפסנתרן, פזמונאי ומלחין, המוביל קריירה בינלאומית שהחלה בתחילת המאה שעברה בעיר אוראן שבאלג'יריה ונמשכת עד לימינו בישראל, התוודעתי באופן ממשי, במסגרת קונצרט הוקרה לכבוד יום הולדתו במלאות לו 85 שנים, לפני כשנתיים, עת ליוותה אותו התזמורת האנדלוסית הים תיכונית של אשקלון, מופע בו התארחו הזמרת נטע אלקיים ואמיל זריהאן, מופע שהותיר בי רשמים עזים מעושר התרבות המוזיקלית של צפון אפריקה, מוריס, עם אצבעותיו המלהטות ונוקשות בקלידי הפסנתר, שירתו החמה, בעברית, צרפתית וערבית אלג'יראית היטיב לשלב בין היצירות השונות שהן מעין שקשוקה ימתיכונית עם קורטוב אירופאי הנע בין הראי הצפון אפריקאי, הסווינג האמריקאי והקאברט האירופאי.

לכן, היה לי מאוד מוזר ללמוד כי פנייה מטעמו ליטול חלק בפסטיבל הפסנתר של תל אביב נענתה בשלילה, רק כדי להבהיר ראוי לציין כי מספר שנים קודם לכן התקיים מופע של מוריס אל מדיוני במסגרת "פסטיבל ישראל" היוקרתי, סוג של הכרה אמנותית מצד הממסד התרבותי הישראלי.

בעקבות עצומה חברתית שהוביל המוזיקאי קובי אוז נאותה עיריית תל אביב לכלול את מוריס בפסטיבל השנה. כך נרשם בעצומה – "…אנו קוראים למנהלים האמנותיים של פסטיבל הפסנתר לדלג מעל משוכת הבורות ולתת למוסיקאי החשוב הזה את הבמה המכובדת ביותר, יש קהל רב שישמח לשמוע אותו מנגן בסגנון המיוחד שלו. הפסנתר בעצמו ישמח – והרי בכל פסנתר יש קלידים בשחור ולבן…מתי לאחרונה זכיתם לשמוע ולפגוש את אחד מהאבות המייסדים של הבלוז, של הרוק או של הג'ז? מוריס אל מדיוני הוא אחד האבות המייסדים של מוסיקת הראי – מהפכת הקצב הצפון אפריקאית – מוסיקה ובה אלמנטים של מוסיקה לטינית, סלונית והמון המון אפריקה הצפונית. המוסיקה הזאת מלווה במילים לעיתים פוליטיות, לעיתים מצחיקות ותמיד רלוונטיות – מצליחה מאוד כמוסיקת עולם והנציג המוכר ביותר שלה הוא הזמר חאלד…לדחות את מוריס אל מדיוני, אחד מהפסנתרנים המשפיעים באירופה, צפון אפריקה וישראל – זוכה פרס מוסיקת העולם של BBC, ממיסדי מוסיקת הראיי האלג'יראית דומה קצת לשערוריה שהיתה מתעוררת אם לא היו מקבלים את BB קינג לפסטיבל הגיטרה או את פאריד אל אטראש לפסטיבל העוד…"

אז אכן הקהל הרב שחתם על העצומה פקח את עיני הפקה ונקבע כי מוריס אל מדיוני יופיע במסגרת הפסטיבל, סוף טוב הכל טוב.

מוריס אל מדיוני בפסטיבל הפסנתר. צילום: יובל אראל

מוריס אל מדיוני בפסטיבל הפסנתר. צילום: יובל אראל

צהריי שישי, האודיטוריום במרכז עינב לתרבות מעל גג קניון גן העיר בתל אביב הומה אדם, קהל רב הגיע כדי לחגוג יחד עם מוריס אל מדיוני את יום הולדתו ה- 87 שהתקיים בדיוק השבוע, המתנה הכי טובה שקיבל היא המופע עצמו, מוריס, מלווה בהרכב הנגנים הכולל את חגי ביליצקי בקונטרבס, אלעד לוי  בקמנצ׳ה , הלל אמסלם בכלי הקשה ועמית חי כהן בעוד ובנג'ו, נכנס לאודיטוריום מלווה בתשואות רמות  ופתח בקונצרט לפסנתר בטעמים המשלבים תערובת של מוזיקת קאנון ערבית קלאסית לפי כל הכללים המבניים, נגיעות צבע של ראי אלג'יראי לצד קריצות לטיניות של רומבה וסלסה, מאפשר לך כמאזין להתענג על הקטעים כמות שהם, נקיים, מלווים כאן ושם בכלי הנגינה הנוספים שמוסיפים את הצבע והנגיעות הנכונות לקנטטת הפסנתר המזרחית או יותר נכון חובקת העולם, מגיש לך את הצדדים הנוספים של הפסנתר, הרחק הרחק מהמבנים של המוסיקה הקלאסית או היצירות המובנות של יוצרים ישראליים כשלמה גרוניך או שלומי שבן, ובנימה ציורית אומר כי מוריס העלה את קרנם של הקלידים השחורים בפס האוקטבות של הפסנתר…

נטע אלקיים וקובי אוז. צילום: יובל אראל

נטע אלקיים וקובי אוז. צילום: יובל אראל

בעוד אני מתענג על הפראפרזות המוזיקליות הללו שבחלקן מוריס עצמו מלווה בשירה המורכבת מבליל שפות, צרפתית, ערבית ותערובת של אלג'יראית יהודית תוך שהוא עובר מניב לניב ומחברן יחדיו נותן לך להבין שפה אחת לפי מילות משנתה, הוא מזמין את נטע אלקיים, עליה ניתן לאמר בביטחון כי קולה הוא המשך נגינתו של מוריס על הקלידים ויחדיו הם יוצרים, מחיים ומרעננים את התרבות הצפון אפריקאית של היהודים, עם אהבה, שמחה, עצב וגעגועים, סוג של שירים המחברים חזק את המשפחתיות בנרטיב הנשזר בטקסטים שלהם, הובילה את הקונצרט קדימה והשרתה אווירת חגיגיות באודיטוריום, כמובן שאי אפשר בלי, והכבוד ניתן למי שהרים למעשה את נס המרד או המחאה וקריאתו היא המתנע למופע, קובי אוז, אלג'יראי בתרבותו היום יומית, בשירתו הניזונה משורשי עדתו, אף מילה על טיפקס ושפתיים למעט ציון העובדה כי מוריס אל מדיוני הוא כותב ומלחין כמה מהשירים שחברי שפתיים אמצו אל ליבם.

כך, שוו לעיניכם, קובי אוז ונטע אלקיים מצד אחד, מוריס בצידו השני של האודיטוריום על פסנתר הכנף, וקבוצת הנגנים הישובים מאחור, מבצעים משיריו של מוריס  בעוד הקהל מוחא כף בקצב ומלווה את סיומה של כל יצירה בקריאות "בראבו, בראבו" כאילו ואנחנו באולם קונצרטים איטלקי במאה התשע עשרה…

מנה עיקרית – מרק תימני

אני מדלג על כמה מופעים ונוחת היישר לערב הסיום של הפסטיבל, הפעם אני פותח במקום הכי נמוך והכי עמוק במוזיאון, אולם אסיא באגף החדש, כאן אפילו לסמארטפונים אין קליטה, כאילו ואומרים לך, תתרכז במוסיקה!!

כשהוא מתקרב בצעדי ענק לקו 25 מיליון צפיות בשירו שהפך ללהיט המועדונים האולטימטיבי בשנה החולפת, "דרך השלום", נוחת פאר טסי בליווי הרכב נגנים עשיר בפסטיבל הפסנתר על מנת לבצע ממיטב להיטיו במסגרת הכי תרבותית שהעיר העברית הראשונה יכולה להגיש לתושביה.

כמעט שנה חלפה מאז נכחתי במופע ההשקה לאלבומו "כוחה של אהבה" בהיכל התרבות של תל אביב אל מול אלפיים וחמש מאות צופים, פאר לא דורך במקום וכבר שחרר שירים חדשים עם הצהרת כוונות לאלבום הבא.

פאר טסי וטל שגב, פסטיבל הפסנתר. צילום: יובל אראל

פאר טסי וטל שגב, פסטיבל הפסנתר. צילום: יובל אראל

פאר טסי, הנמנה על "השמות החמים" בסצנת המוסיקה הימתיכונית ומעבר לכך, חוצה מגזרים, ממשיך קדימה כמובן עם להיטים חדשים שנועדו לעשות שמח על רחבת הריקודים והנשמה ובדרכו מצטרף אל שלל האמנים שהכינו מופעים מיוחדים בדגש על פסנתר, שיריו של פאר טסי קיבלו אמש עיבודים חדשים בידיו של המנהל והמפיק המוסיקלי יעקב למאי, הרכב המונה עשרה נגנים שכלל את חן שנהר ואבנר קלמר בכינורות, דניאל תנכלסון בויולה, יעל שפירא בצ'לו, גיא דאן בקונטרבס, דוד דודוב בקלרינט, יוני קובני בגיטרה חשמלית, אופיר קנר בפסנתר, אלי אדרי בקלידים, חזי יעקב בדרבוקה וגלעד דוברצקי בכלי הקשה, הרימו את הקהל הרב שמילא את האולם הכי עמוק במוזיאון, אסיא, לגבהים חדשים, הקהל המאוד צעיר הפך את האולם המעונב בשגרה למועדון ריקודים עולץ ושמח.

פאר טסי וציון גולן, תימנים במוזיאון. צילום: יובל אראל

פאר טסי וציון גולן, תימנים במוזיאון. צילום: יובל אראל

אל פאר הצטרפו שני אורחים, טל שגב וציון גולן, טל היטיב לנגן על הפסנתר באחד השירים היותר רומנטיים שכתב והלחין לפאר טסי, "סליחה", מעין בלדה שקטה המצליחה להדגיש את איכויות הקול של פאר טסי ולהרטיט את המאזינים, ובהמשך הצטרף לביצוע משותף לשירים נוספים. האורח הנוסף, ציון גולן, שהספיק להתארח בפסטיבל במופעו של רביד כחלני ו"להרים" את מרכז ענב במעגלי מחול בצעד תימני, חזר הפעם על אותו טריק והוביל את פאר טסי לשחרר את הנשמה התימנית שבו עם "לך אלי תשוקתי" הלקוח מתוך תפילת הפתיחה של יום הכיפורים, בעוד אחד מהקהל קם ומוסר לפאר כיפה, כי תפילה היא תפילה עם כל הכללים, גולן לא ויתר על החפלה כאשר את המשכו של החיבור הוביל לצידו של פאר עם  "אבא שמעון" החצי מיתולוגי שלו בעוד השניים פוצחים בצעד תימני על הבמה.

שעה ויותר של שירים מהמיטב של טסי לצד האירוח המשולב הכניסו את הרוח הימתיכונית לנשוב מבעד למסדרונות המוזיאון המעונב, המחסום הפסיכולוגי, כפי שסיפרו לי בתחילתו של הערב אודות הקהל נשבר כלא היה ואין ספק כי אמנים נוספים מהסצנה הימתיכונית, את חלקם בדרך אגב זיהיתי אמש בקהל, יגישו את מועמדותם לפסטיבל בשנה הבאה, אט אט, הופך הפסטיבל למראה אמיתית ונכונה לשלל טעמיו של הקהל הישראלי ומותיר מקום לכ-ו-ל-ם להצטופף, לשיר ולרקוד מסביב לפסנתרים.

מנת הקינוח – גרוב תימני

הכבוד לנעול את פסטיבל הפסנתר ניתן לשי צברי ונבחרת הגרוב של המזרח התיכון המארחים את מארק אליהו ושלומי שבן, אני מלווה את שי צברי בדרכו המוסיקלית עוד מהזמנים שהוא תופף, שרק ושאג במופעי "אדומי שפתות" של רע מוכיח וברי סחרוף, עם הופעותיו הראשונות בחומרים אישיים ומקוריים לצד דמויות מיתולוגיות בחייהן כאהובה עוזרי ועד מופע ההשקה החגיגי לאלבום הבכורה שלו "שחרית" ועוד היד נטויה.

שי צברי חותם את הפסטיבל. צילום: יובל אראל

שי צברי חותם את הפסטיבל. צילום: יובל אראל

הסיבה היא ברורה, פשוטה וקצת אגואיסטית – שי צברי נותן בגרוב, הוא גורם לך לשמוח, להניע את הגוף, לדפוק עם היד על הירך ואפילו לשיר, לא משנה אם אתה יודע או סתם זייפן, העיקר שאתה בגרוב עם כל הקהל הקדוש הזה שמלווה אותו בהופעות, בחיבור שלו מחוץ לבמה, בחום של האנשים, בזיעה של הביחד, מעביר לך תחושה של אנחנו בשבט הגדול!

כל השאר בכלל לא משנה, העובדה ששי צברי שואב את מקורותיו ממקורות העם היהודי, מהמסורת הרחבה והעשירה, העובדה שיש לו פח זיתים אורגינלי כדי לתת בו דפיקות במקצב תימני, העובדה שיש לו צעיף שאורכו כמרחק בין עיר מגוריו בת ים לעיר העברית הראשונה, העובדה שיש קהל רב שנוהר להופעותיו, הכל לא משנה, זה תמיד אתה, במקרה הזה אני, ושי צברי, פשוט שמחה אמיתית, ומהי חשיבותה של המוסיקה והשירה אם לא לשמח לבבות?!

אז השנה שי צברי הצטרף לשורת האמנים שנטלו חלק בפסטיבל, ארבעה לילות, עשרות הופעות, מגוון אדיר, ממזרח, מערב, רוק, פופ, אתני, יהודי, ערבי, הכל בכל מכל וכול, שי צברי קיבל את המתנה הכי טובה – לשחרר את הקהל בתום הפסטיבל עם הטעם הכי מתוק בפה ובנשמה.

הרעיון לארח את מארק אליהו, אחד מהמוסיקאים הצנועים אך המוכשרים שנמצאים כאן בסצנה, מי שמביא, משמר ומשדרג את הצלילים המגיעים מערש התרבות, מתוככי הסהר הפורה, היכן שהכל החל, עוד כשאברהם אבינו לקח מקל נדודים וכמה פרוסות לחם ויצא בעקבות הוראותיו של אלוהים לארץ כנען כדי להגדיר לנו היכן הסצנה אמורה להתרחש.

שי צברי ושלומי שבן בפסטיבל הפסנתר. צילום: שילי אראל

שי צברי ושלומי שבן בפסטיבל הפסנתר. צילום: שילי אראל

השילוב המוסיקלי במסגרתו אסף תלמודי, המפיק המוסיקלי של שי צברי ואיש הקלידים שלו, יושב לסירוגין על אורגן חשמלי ופסנתר, מלווה בחברי נבחרת הגרוב ובקדמתם מארק אליהו והקמנצ'ה והטאר שלו, העפילו אמש לגבהים של עושר ואושר מוסיקלי כאשר בהפתעה גמורה מצטרף להרכב העולץ שלומי שבן, כדבריו "משלם חוב של חברים" לאחר שאירח את שי צברי במופע שלו בתחנת הכח דליה, שלומי, אחד מאמני הפסנתר המוכשרים שברגיל היה מתכבד לפתוח את הפסטיבל, מגיע הערב כמי שנועל אותו עם חברים טובים.

הקהל שמילא אמש מהשעה עשר וחצי ועד אחת בלילה את אולם "אסיא", המקום הכי נמוך והכי עמוק במוזיאון תל אביב לאמנות, קיבל את החגיגה הכי מוצלחת שהפסטיבל הזה הגיש אי פעם.

לחצו לצפייה בקטעי וידאו מהפסטיבל

Print Friendly

על אודות יובל אראל

הייתי שם - כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם - בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון (למעט מקהלת הצבא האדום). כיום אני מתעסק בצילום תמונות סטילס וקטעי ווידיאו בהופעות, מופעים, במיוחד בסצנת האינדי בגוש דן, במועדונים – בארבי, לבונטין 7, סאבליים, תאטרון תמונע, אוזן בר ואחרים. לעתים אני גם כותב, מנסה לתת ביקורת נכונה, תמציתית וראויה למופעים שאני מבקר בהם. כתבות נוספות מתפרסמות בבלוג של יובל אראל - http://yuvalerel.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אראל, מוזיקה, תרבות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.