ויהי אור

ארבעים שעות, נכון לרגע זה והבלגן חוגג, האחריות נזרקת מאחד לשני, אף אחד לא אשם, כולם ממזמזים את הזמן, החשמל הרי יחזור מתישהו לכל בית ובית בישראל, לציבור יש זכרון קצר ואוטוטו נצטרך להתמודד עם המחדל הבא, שגם הוא ישכח ויעלם, ומי ישלם את המחיר?

Print Friendly

וחושך על פני תהום - צילום: עמית מנדלזון

לכו תיבנו מדינה, לא באמת, המינימום שאפשר לצפות  ישראל בשנת 2015, שיהיה חשמל, קצת  אור, ביננו, בימים טרופים אלו זה לא מותרות. חשמל , מה בסך הכל ביקשנו?
אני אמנם לא יושבת בחושך, אך תופסת את הראש ומביטה בתימהון במשפחות שלמות, שהעלטה נפלה עליהם כרעם (תרתי משמע) ביום לא בהיר. סך הכל כמה קילומטרים מפרידים ביננו, ואלפי שנות אור. סליחה, אור? אין אור, מה יש? יש נרות דולקים בכל רחבי הבית, , בתים של כ-30 אלף משפחות הכוללות קשישים, תינוקות בני יומיים, ואנשים, איך לנסח זאת בשפה קלילה וברורה, שכל חטאם מסתכם בזה שרצו לשמור על האוכל במקרר,כדי שלא יתקלקל, להדליק דוד להתקלח, ועוד כמה משימות פעוטות ודי שגרתיות, אשר בלי חשמל, קצת קשה ליישמן.
אין עם מי לדבר, דברו לקיר, תתמודדו!! תתמודדו עם חברת החשמל היקרה לכיסנו , אשר מסוכסכת בינה לבין עצמה ממסד עד טפחות, מחסור בכח אדם, זה רב עם ההוא, אכלו לו שתו לו,סכסוך ממושך בוועד עובדים ומה אכפת להם? הם עסוקים בחשבונות קטנוניים של אגו מנופח , על הגב שלנו, האזרחים הקטנים וחסרי האונים.
לא נורא שזרקתם גבינות וירקות, שהתקלחתם במים קרים, שנתקלתם בריהוט תוך כדיי זריקת קללות עסיסיות לאוויר, מחשב וטלפון נייד? הגזמתם! שהעברתם ועדיין מעבירים שעות על גבי שעות, בין ייאוש לתקווה, התינוק רוצה לשתות דייסה? שימתין, או שישתה קר מה הבעייה? חינוך לסגפנות מגיל צעיר, הוא צריך ללמוד שהוא חי במדינת הקומבינות הבלתי נלאית, שכאן השחיתות מנצחת, הוא ילמד, התינוק הרך, מהר מאוד איך זה עובד כאן, אם אתה לא אלים במעשים ובמילים, מה יש לך לחפש כאן? איך אנו מעזים להתבכיין? לא התרגלנו? מבזיון לבזיון כוחנו עולה והרשימה רק מתארכת.
ארבעים שעות, נכון לרגע זה והבלגן חוגג, האחריות נזרקת מאחד לשני, אף אחד לא אשם, כולם ממזמזים את הזמן, החשמל הרי יחזור מתישהו לכל בית ישראל, ולציבור יש זכרון קצר.  במילא, אוטוטו נצטרך להתמודד עם המחדל הבא, שגם זה ישכח ויעלם, ומי ישלם את המחיר? תחזיקו חזק,אף אחד ! ככה זה במדינה הקטנטנה שלנו, מדינה של מונופולים שבהם אף אחד לא יכול לגעת. התרגלנו להידפק ולהגיד תודה, שלא דפקו אותנו חזק יותר.

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה איתנה, בארץ, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.