את הרעיון המבורך של ליאונרד ברנשטיין להקים תזמורת אירופאית בינלאומית של כישרונות צעירים הגשים תלמידו – המנצח והפסנתרן יוסטוס פרנץ ב-1995כאשר ייסד את התזמורת שמאז מתכנסת לחזרות והופעות ברחבי היבשת. יוסטוס – נצר למשפחה שלחמה באומץ נדיר בנאצים – ניצח על שתי התזמורות ביד רמה. הקונצרט החגיגי נפתח בנגינת הפתיחה "אגמונט" של בטהובן. נהוג להתחיל את הפתיחה בקצב איטי במכוון כדי להעצים את המתח של דרמת המקצבים בהמשך. אלא שהמנצח גרס בגישה ש"גדול יותר, חזק יותר – טוב יותר!" למרות שכלי הנשיפה ניגנו בניקיון מרשים וכלי המיתר ניגנו כגוף אחד – חסרה בנייה של מתח מעוצמה חרישית לרועמת. תחת שיהיה דגש על הקצביות המנוקדת זכה בטהובן לפרשנות פשטנית ורועמת מדי.

יוסטוס פרנץ הוא "חברה'מן"- אחד משלנו שמעודד מלחינים צעירים. בנעלי בד אדומות ושרוכים לבנים שהיוו ניגוד משעשע לנעלי הלק המצוחצחות של הנגנים האירופאים בתזמורת המשולבת ניצח בבכורה עולמית על יצירתו של המלחין הגרמני הצעיר (37) יוהנס מוצ'מן "הדים וכלים". החזרה האינסופית על אותו הלייטמוטיב שהתפרק בכלל התזמורת- הייתה מיגעת. בעיקר בשל העדר כיווניות.

מרשימה הייתה "מציאות תלויה" – יצירתו של המלחין הישראלי הצעיר (34) גלעד הוכמן. הדרך בה התנקזו ההצללות של כלי הקשת הכהים ודרדור הטימפני אל חיק הוויברפון – הייתה מלאת קסם. המלודיות בכלי הנשיפה הייתה מלאת הבעה. היה כאן ציור מכחול של מעין הרף עין של רגע אימפרסיוניסטי – גם אם במקור שאף המלחין לתאר את עוצמתו ההיוליות של נוף הקדומים של מכתש מצפה רמון.

גולת הכותרת של הקונצרט הייתה אמורה להיות ביצוע הקונצ'רטו ברה מינור (ק' 466) של מוצרט. "הקונצ'רטו היפה ביותר של מוצרט", ציין המנצח, "שכתוב ברה מינור – הסולם הקודר והסוער בו הלחין גם את הרקוויאם, רה מינור שהופך רק בסוף הקונצ'רטו למז'ור". אבל מאחר שבמוצרט עסקינן בגאון אחדות הניגודים – הפתיחה מקבלת משמעות דרמטית בזכות ניגודה הקונדסי – הסטקטו הקליל והרכות הלירית המוצרטית. הדרמה טמונה בעיקר בהקפדה על תזזית המקצבים המנוקדים ועל הבלטת הניגודים. אך יוסטוס פרנץ ניגן את הקונצ'רטו בצליל דופק ורועם ללא כל שביב רכות מעודנת ושקיפות מוצרטית. הכול היה בוטה וחד ללא שמץ חן וינאי- "בום טרח ירה תותח" ללא שום עידון, ירידה לפיאנו ולו להרף עיין – רצוף בטעויות מביכות ובעיקר מגושם וצעקני. התזמורת דווקא היטיבה לנגן והכניסות שהן בקונצ'רטו זה בעצם השלמת משפטים שמתחילים בפסנתר – היו מדויקות. אך ללא שקיפות הסלסולים וללא כל ניגודים בדינאמיקה נשמע הקונצ'רטו כה חד גווני בעצמתו הרועמת – כמעט קונצ'רטו גדוש זעם בטהובני ונטול כל חן קונדסי מוצרטי ומשחקי אור וצל. הפרק השלישי המהיר צריך להיות מנוגן במהירות מסחררת של אש – אך הוא חייב בראש ובראשונה להיות נביעה הכרחית מהרומנסה האיטית והלירית שקודמת לו. מנגינתו המגושמת של יוסטסוס פרנץ נעדר כל ברק – הכול היה דופק, חזק ונטול אווריריות ושקיפות מוצרטית.

כהדרן בחר יוסטוס את האימפרומפטו השני בלה במול מז'ור (אופ' 90) של שוברט. גם פה נעדרו רוך ושקיפות מנגינתו שנשמעה יותר כעיסה מרוחה.

בביצוע הסימפוניה האיטלקית של מנדלסון – ניתן היה להתענג סוף סוף על הלכידות המרשימה והברק של התזמורת שניגנה אכן כתזמורת אירופאית מקצועית- עם משמעת קפדנית להוראותיו של המנצח. אך גם פה חסרו עידון ובנייה הדרגתית של הדינאמיקה מהפרק הראשון שאמור להעמיד ניגודים בין הנושא הקליל, הבהיר והאביבי לבין הנושא הדרמטי הסוער. בהעדר ניגודים בין החן הקליל לבין הבלטת הפעמות המנוקדות – אי אפשר היה לחוש ביפי הנופים האיטלקיים. ואף לא בקידות החינניות של מחול הרומנסה. אפשר היה ליהנות רק מחדות הביצוע הקצבי של הסימפוניה ומיכולותיה של התזמורת האירופאית שהכתיבה את הטון.

דווקא במציאות שבה 343 אקדמאים בריטיים מטילים חרם אקדמי על ישראל – מנחם להיתקל בידיד אמת לישראל, אדם אמיץ שלא פחד להתגורר בדרום גם בעיצומו של ירי טילים במלחמת צוק איתן. כמה חבל שמוצרט לא מסתפק בכך.