התודעה שלנו, דומה במבניה למפה טופוגרפית. יש בה הרים וגאיות אנרגטיים, אוקיינוסים ונהרות, מערות חשוכות, שטחי מרעה מוריקים ועוד. במסע חיינו אנו מוזמנים להלך בארץ התודעה שלנו לאורכה ולרחבה. ללמדה ולחקרה על כל הטופוגרפיה הרגשית שלה. למלא אותה בעצמיות שלנו ולכבוש אותה, כנאמר: מִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ.

ההליכה המתמידה במרחביי התודעה שלנו וההתמסרות לחקירתה, תביא לכך שהיא תהפוך לארצנו. היא תהיה לממלכה יציבה ורבת עוצמה, בה אנו הננו שליטיה הבלעדיים. מלכים המולכים על כל מרחבי ממלכתם מתוך תבונה, רוחב לב, סובלנות, אחריות, נינוחות וחמלה.

מקומות רבים בארץ התודעה שלנו אינם נחווים לנו כנופים נעימים או כבעלי אקלים או אווירה המזמינים לשהייה, ובאלו אנו נוטים שלא להלך. המקומות בהם איננו מהלכים, נותרים מחוץ לארצנו המודעת. הם נשארים בתחום הלא מודע. עם חבלי ארץ אלו אין לנו מגע, והכל יכול להתרחש שם: כמו, למשל, חדירה והשתלטות על שטחינו בידי "פורצי גדר", המשבשים את חיינו, ומונעים מאתנו שלווה ובטחון. או, היקוות של ביצות רגשיות המעלות צחנה, מחלות ועוד.

התודעה שלנו איננה מנותקת מן הגוף. נהפוך הוא. לתודעה קשר מלא לגוף. כל חלק תודעתי שלנו מקושר לחלק גוף מסוים, ולכן, ההליכה במרחביי התודעה היא הליכה תודעתית/רגשית באזורי גוף שונים. במאמר זה אני מזמינה את הקורא להלך לאורכו של קו האמצע של הגוף – הקו שחוצה אותנו לשתי יחידות אורך: לשמאל ולימין. בעבר חוויתי קו זה, בטעות, כקו דקיק. מאין חריץ עמוק, שמצוי בין מרחב התודעה הימני שלי, לבין מרחב התודעה השמאלי. חריץ, שחוצה אותי לשניים ומפריד בין שני מרחביי תודעה מנוגדים בתוכי. היום אני מבינה שזהו שטח ארץ בפני עצמו, והוא שונה לגמרי ממה שדימיתי אותו. קו זה, הוא קו פרשת המים שלנו.

על המאפיינים של קו פרשת המים התודעתי

המאפיין העיקרי של קו פרשת המים התודעתי הוא שהינו, כמו קו פרשת המים בטבע, מורם מסביבתו. בטבע קו פרשת המים, הוא שטח שמוגבה מעל לכל סביבתו ולכן המים אינם נותרים בו, אלא מתפצלים לימין ולשמאל, וזורמים אל המקומות הנמוכים המצויים משני צדיו, ומכאן שמו.
כאשר מדובר בארץ התודעה, הרי שהמים, משמעם רגש.

לקו האמצע התודעתי שלנו, המצוי לאורך קו האמצע הגופני, תכונות יסוד דומות לאלו של קו המים הטופוגרפי – הוא קו רצוף מוגבה ומלא כשרשרת הרים. מאחר והינו אזור רצוף, מוגבה ומלא, הרי שאין בו חסר.
משמע: זהו אזור תודעתי מסופק תדיר – אין בו צרכים, אין בו רצונות, אין בו תשוקות.

מאחר ואין בקו האמצע שלנו חסר שמייצר געגוע וציפיות, הרי שהוא גם נטול רגשות הנובעים מן ההשוואה המתמדת בין המצוי לרצוי: אין בו אכזבות, קנאות, תסכולים, כעסים, ייאוש וכו'.

יחד עם זאת, עלינו להבין לעומק עובדה חשובה: אמנם אין באזור תודעתי זה חסרים, ואמנם הוא נטול רגשות הנובעים מן החסרים ומאי סיפוקם, אך יחד עם זאת, הוא אינו מנותק רגשית, אינו אפאטי ואינו מתנשא. אזור האמצע התודעתי במצבו הבריא הוא אזור מחובר וקומוניקטיבי. הוא לא דוחה את הסביבה, לא מתעלם מקיומה ולא מבקר אותה מתוך גבהות – נהפוך הוא. הוא נגיש, מתקשר, מלא אהבה פשוטה, ומפיץ את נוכחותו התבונית בעוצמה – כהר, שכולו בטחון בקיומו חסר הפשרות.

על קו פרשת מים שאינו מודע לעצמו

כאמור, קו האמצע התודעתי שלנו מצוי לאורך קו האמצע הגופני שלנו, ולכן נמצא אותו לאורך האף, וקנה הנשימה, הוא חוצה את הלב ואזור המין. הוא מצוי באיברים אלו, ומושפע מהם ומחוויותיהם. אין תימה, איפוא, שהוא נושא בחובו צלקות רבות מימי ילדותנו רוויי הדחיה.

בפועל, אצל כולנו שטח האמצע התודעתי הוא קו שבור ומרוסק, ובו אנו מוצאים את כל חוסר היכולות שלנו ליצור חיבורים של אהבה ולתת אמון בעולם הסובב אותנו.

לו היינו מודעים לשטח תודעה זה, מכירים במה שיש לו להעניק לנו, וחיים אותו כאני שלנו, היו נפתרות כל בעיותינו בעולם, וכל בעיות העולם היו נפתרות אף הן. לצערי, אנו, בני האנוש, חסרי מודעות לקו זה, ולכן אנו מתרוצצים בשדות תודעתנו הלוך ושוב כעכברים נטולי בטחון ושקט. פעם אנו בימין של גופנו, ופעם אנו בשמאל. יום אחד אנו שוהים בצד ימין התודעתי שלנו, ובהשפעתו אנו משתוקקים להילחם, לכבוש ולנצח… ובסופו של יום מתאכזבים. ביום למחרת, אנו עוברים לתודעת שמאל, ואז משתוקקים להשתייך, להתקבל ולהיות אהובים… ומתאכזבים גם מזה.

קו פרשת המים התודעתי במצבו הלא-מודע, אינו חווה עצמו כקו פרשת מים. הוא אינו חווה עצמו מלא אלא חסר, ולכן, במקום לשלח את המים לשני צדיו הוא מחזיק את המים במרומיו, על ידי שהוא מקפיאם. בגלל פחדי האין הוא הפך להיות מדבר רגשי קפוא. הוא נהיה להר של קרח. הוא הפך למקום של צינה וניכור. מקום של ערפל כבד, עננות ופחד. מקום של חוסר תנועה ואילמות. מקום של קיפאון.

הלב שלנו, המיניות שלנו, מערכת הנשימה והביטוי הקולי, נושאים בקרבם חוט של אימה. אימה מפני "אין מדומה". אימה זו מתרגמת את עצמה במציאותו של כל אדם באופן אחר. כל עוד איננו מודעים לקו פרשת המים התודעתי שלנו, שיוצר נוכחות מאוזנת ובטוחה של יש, נמצא תמיד בתוכנו מאבקים פנימיים בין אזור השמאל של תודעתנו לבין אזור הימין שלה. מאבקים פנימיים שהופכים למאבקים חיצוניים. חיינו יכילו דיכוי של חלקים מסוימים בתוכנו, ובמקביל מערכות היחסים שלנו יכללו דיכוי, שליטת יתר, חוסר זרימה וכו'.

ההליכה לאורך קו פרשת המים שלנו, והפיכתו לקו מודע ובריא, המשחרר ברננה את המים (הרגשות) שבו, זו עבודה לא פשוטה כלל וכלל. המסת הקרח העוטף את הלב, את המיניות את הנשימה ואת ההבעה הקולית, זו עבודה של שנים והיא דורשת אומץ רב, תעוזה אישית ולקיחת אחריות. יהיו שיירתעו ממקומות אלו, ולא ייגשו אליהם כלל, בגלל הפחד מהתפרקות, שיגעון או מוות. הר הקרח הרגשי שלנו קבר בתוכו שלדים רבים, אותם עלינו לחשוף בפני עצמנו ולהתמודד עם האמיתות שלהם. ומי שלא יטייל במקומות אלו, ולא ייחשף לאמיתות שבקרח, לא יפשירו ולא יזרימו, לא יכול להפוך את השטח מאזור של אין לאזור של יש.

שינוי תודעתי עמוק

להלך לאורך קו פרשת המים, להסכים לרפאו ולהפכו לאני שלנו פירושו "ללכת על כל הקופה" ולהסכים להשתנות באמת. אדם אינו יכול להיות מי שהוא היה קודם לכן, לאחר שפתח וניקה את קו פרשת המים התודעתי. השינוי הוא שינוי תפישתי והתנהגותי הדורש פעמים רבות לעשות שינויים במציאות חיינו. אם אנו נאחזים בחיים שלנו, כמות שהם, כאילו היו מקודשים, לא נוכל לפתור את הקיפאון שהשתלט על קו האמצע שלנו.

לא אכנס במאמר זה לכל האמונות המעוותות הקבורות תחת שלגי קו פרשת המים שלנו. אמונות אותן אנו מקדשים, כאילו היו אני מרכזי וחשוב שאסור לערערו. אציין רק שכאשר אנו מפשירים אט אט את הקרחון הנישא מעל ליבנו, אנו מתחילים להבין את המושג אהבה באופן שונה מזה שהבנו אותו בילדותנו. בעומקים התינוקיים שלנו, המשפיעים עלינו כל חיינו, אנו מבינים אהבה, כפי שחווה אותה הנער, שנשבה על ידי מלכת השלג, באגדה של אנדרסן. כמוהו, אנו שבויים של האהבה. אנו כפופים לה בהכנעה. היא מאיינת אותנו. על פניו, נראה כאילו ההתאהבות נותנת לנו כוחות אדירים של עשייה, אך לאמיתו של דבר, היא מבטלת את המהות הפנימית האמתית שלנו. היא מתסיסה את הדם, ונותנת לנו תחושה של עוררות אדירה, אך, באותה עת, המהות הנשמתית שלנו ניתקת מן האדמה ומן השמיים. אנו מתמסרים לבן אנוש אחר כאילו הוא היה מקור כוחנו. כאילו הוא העניק לנו צינורות אוויר חדשים, המרחיבים את הנשימה המצומצמת שלנו. וכך אנו, המדמים עצמנו כמי שחסרים תדיר, נלכדים לכישופה של מלכת השלג, ושוכחים את העצמי שלנו.

כל עוד איננו חווים את קו האמצע שלנו כקו פרשת מים, איננו יכולים להעניק לעצמנו חוויית אני שלם, להכיר בקיומנו הלא תלוי ובעצמיות שלנו. אנו חיים בציפייה מתמדת ש"מישהו", (הנסיך על הסוס הלבן, או, המשיח על החמור הלבן, או, אלוהים בכבודו ובעצמו… או, סתם מישהו ערטילאי) יראה את איכויותינו, יבחר בנו, יישק לשפתנו ויעירנו, ויניח אותנו במקום הראוי לנו.

תפישה שונה של המושג אהבה

האהבה, כפי שקו האמצע התודעתי מפרש אותה, הינה חוויה של נוכחות חיה מתמדת, שאינה תלויה באיש. האהבה הטמונה בקו האמצע, היא תקשורת פנימית וחיצונית, שנובעת מיש שלם שאינו חסר דבר. זו אהבה שמכירה בעצמי ומנכיחה אותו בכל רגע ורגע. אין שם נחיתות, או עליונות, אין שם שעבוד או שליטה, יש שם תחושה קיומית קבועה שמאפשרת לסביבה האנושית לבוא וללכת כרצונה. להתקרב ולהתרחק. לתת ולקבל. להיות מי שהינה, מבלי שזה יאיים עלינו.

הגאולה של עצמנו מן התפישה הראשונית, התינוקית, המעוותת של האהבה, שרואה באהבה צורך בסיסי, השווה לאוויר לנשימה, היא תיקון קו פרשת המים התודעתי שלנו. תיקון קו פרשת המים שבתודעתנו במלואו הוא התיקון שלנו ב"ה" הידיעה. עַל-זֹאת, יִתְפַּלֵּל כָּל-חָסִיד אֵלֶיךָ — לְעֵת מְצֹא: רַק, לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים — אֵלָיו, לֹא יַגִּיעוּ (תהילים לב).

אירי ישראלי-רושין

האקדמיה לנשיות

למאמרים נוספים של המחברת